ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 29/4/2024
גרסת הדפסה

א 1320/97 - מחוזי, לשון הרע

וינשטוק בלה נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח'


4/6/2009

א 1320/97

וינשטוק בלה

נגד

1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ

2. חנוך מרמרי

3. אורי שטרית

4. שרון שדה

5. ראובן שפירא

(נתבעים 6-10 - נמחקו)

11. מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ

12. יעקב ארז

13. אלי קמיר

14. יוסי לוי

15. יעקב גלנטי

(נתבעים 16-21 - נמחקו)

22. עיתון ירושלים, ידיעות תקשורת בע"מ

23. עורך עיתון ירושלים: משה זיגדון

24. אבי סגל

(נתבעים 26-31 - נמחקו)

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני: כב' השופטת ברון צפורה

[4.6.2009]

פסק -דין משלים

1. התובעת, בלה וינשטוק, הגישה תביעת לשון הרע נגד מספר כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בגין סדרת ידיעות שפורסמו בעניינה בתקופה שבין 1.5.97-19.6.97, אשר סיקרו את פרשת מעצרה ומשפטה בלונדון בחודש מאי 1997.

ביום 14.5.08 ניתן פסק דין חלקי בעניין אחריות הנתבעים בתביעה זו (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, נדחתה תביעתה של התובעת ביחס לנתבעים ידיעות אחרונות, גלובס, ערוץ 1 וערוץ 2.

ביחס לנתבעים מעריב, עיתון הארץ ועיתון ירושלים (להלן: "שלושת הנתבעים"), נדחו טענותיה של התובעת ביחס לחלק מן הפרסומים, אולם נמצא כי ביחס לאחדים מהפרסומים, חייבים שלושת הנתבעים בפרסום לשון הרע.

כעת, נותר לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעת בגין הפרסומים בעניינם נמצאו שלושת הנתבעים חייבים, והפיצוי בגינם.

2. בפסק הדין, נמצאו עיתון "הארץ" ואנשיו אחראים בלשון הרע בגין פרסום הידיעות מיום 1.5.97 ו-2.5.97, בשל פרסום הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות", המופיע בהן.

ביחס ליתר תוכנן של הידיעות האמורות, כמו גם ביחס לידיעה נוספת בגינה תבעה התובעת, מיום 4.5.97, נמצא עיתון הארץ פטור מאחריות.

עיתון "מעריב" ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום ידיעתו של הכתב יוסי לוי מיום 4.5.97, בשל ההתייחסות להגשת תלונה נגד אחד מקרובי משפחתה של התובעת על ידה.

ביחס ליתר תוכנה של ידיעה זו, כמו גם ביחס לארבע ידיעות נוספות בגינן תבעה התובעת, מן הימים 2.5.97, 5.5.97, 7.5.97 ו-1.6.97, נמצא עיתון מעריב פטור מאחריות.

המקומון "ירושלים" ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום כתבתו של הכתב אבי סגל, מיום 9.5.97.

טענות התובעת ביחס לנזקיה

3. התובעת טענה, כי הפרסומים הנדונים גרמו לה ולבני משפחתה לצער רב, עגמת נפש ועלבון מתמשכים.

בתה של התובעת העידה, כי בשל הבושה שחשה עקב הפרשה לא יכלה לצאת מהבית, וכי הכאב והסבל בעקבותיה גרמו לה לרדת מהארץ ונותנים בה אותותיהם עד היום.

לטענת התובעת, הפרסומים גרמו לפגיעה בשמה הטוב ובמוניטין שרכשה לה בשוק הרלוונטי, וכתוצאה מכך לניתוק קשרי עבודה עם גופים גדולים בעולם. לטענת התובעת, לאחר פרישתה מהמשטרה הוצעו לה מספר תפקידים בכירים, ואילו לאחר פרסום הידיעות האמורות פסקו הצעות אלה.

התובעת הביאה עדים מטעמה, אשר העידו על הזעזוע שחשו נוכח הפרסומים בעיתונות אודות מעצרה. עד התובעת עו"ד אהרון שריג העיד, כי בעקבות הפרסומים סרב להצעתה של התובעת להקמת משרד משותף.

לטענת התובעת, פרסומי הדיבה חרגו במידה ניכרת מהדיווח על המעצר עצמו.

התובעת טענה, כי נוכח הרושם השלילי העולה מן הפרסומים, היתה מוטלת על הנתבעים חובה מוגברת לפרסם את העובדה כי קיבלה החזר הוצאות משפטיות מן הרשויות בבריטניה בגין הליכי השווא נגדה, שכן המדובר בצעד חריג המבטא באופן מובהק את הכרת הרשויות בכך שהחשדות נגדה היו נעדרי בסיס.

בגין נזקיה מפרסומי שלושת הנתבעים, תבעה התובעת פיצויים כדלקמן:

מעיתון מעריב, תבעה התובעת סך של 200,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין המקצועיים שלה, 100,000 ₪ בגין נזק כללי שנגרם לשמה הטוב במישור האישי, ו-100,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבני משפחתה; ובסך הכל 400,000 ₪.

מעיתון הארץ, תבעה התובעת סך של 300,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין המקצועיים שלה, 150,000 ₪ בגין נזק כללי שנגרם לשמה הטוב במישור האישי, ו-150,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבני משפחתה; ובסך הכל 600,000 ₪.

מעיתון ירושלים, תבעה התובעת סך של 300,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין המקצועיים שלה, 400,000 ₪ בגין נזק כללי שנגרם לשמה הטוב במישור האישי, ו-300,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבני משפחתה; ובסך הכל 1,000,000 ₪.

4. לטעמי, טענותיה של התובעת בדבר הנזק המיוחד לו טענה, בעניין פגיעה במוניטין שלה כעורכת דין וכקצינה לשעבר, לא הוכחו, ולכל הפחות אינן ניתנות להבחנה מטענות התובעת בדבר נזקיה הכלליים. הפגיעות להן טענה התובעת שהנן בעלות אופי כלכלי, באו לידי ביטוי בטענותיה בדבר הפסקת קשרי עבודה עם גורמים שונים בחו"ל, ובעובדה כי הצעות עבודה לתפקידים מכובדים שהופנו אליה עם פרישתה מהמשטרה, נפסקו.

בהיעדר ראיות מטעם התובעת לטיבן של הצעות אלו, מידת הקונקרטיות שלהן והערכת שוויין הכספי, הרי שלא ניתן לבסס מכוחן נזק ממוני כלשהו; כך גם ביחס לקשרי העבודה עם אותם גורמים בחו"ל, ביחס אליהם לא ניתנו כל פרטים המאפשרים להעריך את היקפם ונסיבות הפסקתם. לאור האמור, לא מצאתי לנכון לערוך הבחנה בין סוגי הנזקים השונים הנטענים על ידי התובעת לעניין חישוב גובה הפיצוי, והוא יבוצע ביחס לכלל הנזקים יחדיו.

5. עוד אציין, כי חלקן של העדויות אותן בחרה התובעת להביא, כלל לא היו רלוונטיות לשלב זה של הדיון ולא תרמו לבירור שאלת הנזק. כך למשל, עדות בתה של התובעת, אשר חלק ניכר מעדותה נסוב סביב נסיבות בחירתה לרדת מהארץ. לא ראיתי כיצד רלוונטי נושא זה לעניין הנזקים שנגרמו לתובעת, ומצאתי עדות זו מיותרת לנושא הדיון הנוכחי.

טענות הנתבעים ביחס לנזק

6. שלושת הנתבעים ככלל טענו, כי הנזק שנגרם לתובעת, ככל שנגרם, היה תוצאתם של עצם פרשת מעצרה של התובעת באנגליה ומכלול הפרסומים שתיארו אותה, פרסומים שלגביהם נקבע כי אינם מהווים הוצאת דיבה. מכיוון שלשמה של התובעת בציבור נגרם ממילא נזק כללי כתוצאה מן הפרסומים, לגביהם נדחתה התובענה, הרי שלא עומדת לה חזקת הנזק הכללי.

משכך, על התובעת להוכיח כי הפרסומים הלא מוגנים, הוסיפו נזק על הנזק שנגרם כתוצאה ממכלול הפרסומים.

לטענת הנתבעים, תוספת פגיעה שכזו לא הוכחה, שכן התובעת כלל לא טענה בשלב הוכחת הנזק לנזק הספציפי שנגרם כתוצאה מהפרסומים האסורים, אלא רק לנזק בכללותו.

אף העדים שהביאה התובעת, לא הבחינו בין סוגי הפרסומים השונים, אלא העידו באופן כללי בדבר הפרסומים בעניינה של התובעת.

הנתבעים הדגישו, כי רוב העדים התייחסו דווקא לפרסומים לגביהם נדחתה התביעה, כפרסומים הזכורים להם כאלו שפגעו במיוחד בתובעת. כך, צויינו כמבססים פגיעות חמורות פרסום תמונתה של התובעת באזיקים, והפרסום בנוגע להיקף נסיון ההונאה בגובה 10 מליון דולר - פרסומים לגביהם נקבע, כאמור, כי אינם מקימים עילה בלשון הרע.

ביחס לנזק המיוחד לו טענה התובעת, טענו הנתבעים כי המוניטין אותו רכשה בחייה האזרחיים, לאחר פרישתה מהמשטרה, לא הוכח על ידה. כמו כן טענו הנתבעים כי עדותה של התובעת בדבר קיומם של לקוחות רמי דרג אשר ניתקו את קשריהם עמה בעקבות הפרסומים, הנה עדות יחידה של בעל דין, שאינה נתמכת בראיות נוספות.

עוד טענו הנתבעים, כי בשל פרשיות קודמות שנקשרו בשמה של התובעת, כגון פרשת פרישתה מבית הדין המשמעתי של המשטרה, לא ניתן לומר כי היתה בעלת שם טוב במיוחד, אף לפני פרסום הידיעות האמורות.

שלושת הנתבעים טענו כאחד, כי עומדות לזכותם ההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), הן על פי סעיף 19(2), מאחר והיו משוכנעים באמיתות הכתוב, והן על פי סעיף 19(3), מאחר ולא נתכוונו לפגוע בתובעת. לעניין השכנוע באמיתות הכתוב, הדגיש עיתון הארץ כי נסמך על מקורות משטרתיים מהימנים בפרסומיו, ואילו ביחס לעיתון ירושלים, טען גם הנתבע 24 כי הצליב את המידע עליו התבסס עם קציני משטרה בכירים.

עקרונות פסיקת הפיצויים בעוולת לשון הרע

7. על פי הגישה המקובלת, מטרתם המרכזית של הפיצויים בדיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו. מטרות נוספות אותן עשוי מתן פיצויים לשרת הן ענישת מעוולים על התנהגותם הפסולה, והרתעתם של מעוולים פוטנציאליים מביצוע עוולות בעתיד.

מטרות אלו נתפסות גם כתכליותיו העיקריות של הפיצוי בדיני לשון הרע, אשר נועד במידת האפשר לקרב את הנפגע למצב בו היה נמצא, לולא התרחשה העוולה, ולהחדיר לתודעת הציבור את הרעיון לפיו שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

8. הערכת הנזק שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר. כאשר מדובר בנזק ממוני, היינו אבדן השתכרות, פגיעה בשווי מוניטין וכן הלאה, ניתן באופן עקרוני לכמתו; אולם באופן מעשי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להוכיח בראיות את שווי ירידת ערכו של אדם בעיני הציבור. תובעים המבקשים להוכיח נזק מסוג זה, יזקקו לרוב לדרך של הוכחת נזקים עקיפים (ראו מאמרם של יובל קרניאל ועמירם ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב' (תשס"ב) 205, 210).

כאשר מדובר בנזק בלתי-ממוני, הערכת הנזק קשה אף יותר, שכן מדובר בנזק של כאב וסבל, שאף בהקשר של נזקי גוף אין אומדן מדויק להערכתו.

על מנת לנסות ולמנוע מצב בו יבוצע אומדן הפיצויים באופן שרירותי המשתנה במידה ניכרת בין מקרה למקרה, פיתחה הפסיקה אמות מידה שונות לשם הקלה על הערכת מידת הנזק הטמונה בפרסום. אמות המידה המקובלות בהקשר זה מבוססות על חומרת הדיברה בפרסום, והיקף תפוצתו של הפרסום (ראו ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בעמ' 380). אינדיקציה נוספת להערכת הפיצוי יכולה להימצא בסכומי פיצוי שנפסקו בעבר במקרים דומים, ואף השוואה לסכומי פיצוי מקובלים בגין נזקים לא-ממוניים בהקשרן של עוולות אחרות (ראו תא (י-ם) 636/71 מנדל שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ לז (2) 271, 304).

שיקולים להקלה או להחמרה בפסיקת הפיצויים יכולים להימצא בהיותו של המפרסם כלי תקשורת רב תפוצה, והיותו של הנפגע איש ציבור, כבמקרה הנוכחי.

9. לאור האמור, להלן תיבחן ביחס לכל אחד מן הנתבעים מידת הפגיעה הגלומה בפרסומים, המושפעת הן מן האפקט של הפרסומים עצמם, לאור תוכנם ובהתחשב בתפוצתם, והן משמה הטוב של התובעת קודם לפרסום.

עיתון "הארץ"

10. בפסק הדין החלקי, נמצא עיתון "הארץ" חייב בגין הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות", המופיע בידיעות מן הימים 1.5.97 ו-2.5.97. ביטוי זה הוגדר כלשון הרע, להבדיל מהביטוי "הונאת בנקים" המופיע אף הוא באותה ידיעה מיום 1.5.97 ושאף בגינו תבעה התובעת, שכן הביטוי "הונאת בנקים" נתפס כמתאר מעשה הונאה אשר מעורבים בו בנקים בכל צורה שהיא, כך שהוא עולה בקנה אחד עם החשד אשר הופנה בפועל נגד התובעת ומהווה פרסום אמת.

נקבע, כי יתר הפרטים באותה ידיעה היוו דיווח מהימן וסביר אודות מעצרה של התובעת. בכלל כך, נדחו טענותיה של התובעת ביחס לאזכור ה"סקוטלנד יארד" כגורם הרלוונטי למאסרה, וביחס לאמירה לפיה "לא נתקבלה תגובה מבית המשפחה", אשר נקבע כי אף הן מהוות פרסום אמת.

11. מקובלת עלי טענתה הכללית של התובעת, לפיה כתוצאה מפרסום פרשת מעצרה בהרחבה נגרמה בוודאי פגיעה מסויימת לשמה הטוב. אולם, כפי שטענו הנתבעים, עיקר הפגיעה בשמה של התובעת נגרם מעצם פרשת המעצר, והפרסומים בעניינה שנמצאו לגיטימיים. על מנת שייקבע כי דווקא בביטוי האמור יש כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת, להבדיל מן הפגיעה הכללית המתוארת לעיל, נדרשת היתה הוכחה מצד התובעת לתוספת נזק הגלומה בביטוי זה. איני סבורה כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי נגרמה לה פגיעה יתרה דווקא בשל רכיב זה בפרסום. חשד להונאה באמצעות מכשירים בנקאיים יש בו כדי ליצור רושם של נטילת חלק בקנוניה מתוחכמת, באופן שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של הנחשד בכך; איני סבורה כי דווקא חשד בהונאה המכוונת כנגד בנקים ולקוחות, על אף השוני בין משמעות הביטוי הנדון לבין החשדות שיוחסו לתובעת בפועל, יש כדי להוסיף במידה ניכרת על מידת הפגיעה בתדמית שנגרמה כבר לאור פרסומי האמת.

התובעת בעדותה לא יצרה הבחנה בין הנזק בגין הפרסומים המותרים הנ"ל, לבין הנזק בגין ביטוי ספציפי זה. אף העדים מטעמה לא הצביעו על כל הבחנה, מתוכה ניתן לעמוד על כך שדווקא הביטוי הנדון הוא שגרם, או הוסיף, לנזקה של התובעת. כך למשל, העיד ניצב (בדימוס) משולם עמית בחקירתו, כי אינו יודע להצביע על ההבדלים בדיווחים שבין כלי התקשורת השונים (עמ' 2106 לפרוטוקול מיום 25.1.09); והעד עו"ד אהרון שריג העיד כי אין הוא יודע לאבחן בין הפרסומים השונים, וכי התרשמותו היתה "התרשמות מצטברת" מכל החומר שנקרא (עמ' 2124 לפרוטוקול הנ"ל).

לאור האמור, איני סבורה כי ניתן לקבוע כי בביטוי האמור היתה תוספת מיוחדת לנזקה של התובעת.

אולם, אף בלא תוספת מיוחדת כאמור, הרי שגם לביטויים האמורים היתה תרומה מסויימת לתמונה הכללית שהצטיירה בעיני הקורא. במצב זה, כל עוד לא נמצאה הצדקה לפרסומם, הרי שאין לפטור את המפרסם מפיצוי בגינם.

הדבר נכון אף יותר לאור מטרת הפיצוי בלשון הרע, אשר, כאמור לעיל, אינה אך השבת מצב הנפגע לקדמותו, אלא אף ענישת המפרסם, ואיתות למפרסמים אודות חשיבותה של אחריות בפרסום, כחלק מהתפיסה לפיה שמו הטוב של אדם אינו הפקר. אין לזלזל בחשיבות האחריות המוטלת על כלי תקשורת רחבי תפוצה, לברר היטב את העובדות נשוא דיווחיהן, ולברור את הניסוחים הנבחרים כך שישקפו נכונה את המצב המתואר, ולא יגרמו לו להיראות חמור ממה שהוא באמת.

12. בפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה בשנת 1996, חויב עיתון לשלם לזמרת פיצוי בגובה 20,000 ₪ (שווה ערך לכ- 28,000 ₪ במונחי 2009), בגין אזכורה באופן לא מדוייק במסגרת דיווח על חקירה בפרשת סמים. על אף שאותה זמרת אכן נחקרה במשטרה באותו עניין, יצר הדיווח יצר רושם מטעה לפיו היתה מעורבת בפרשיית הסמים, עקב שיחת טלפון תמימה לאחד המעורבים בה (ע"א (ת"א) 957/96 יעל לוי נ' הוצאת שוקן בע"מ).

בפסק דין אחר, שניתן בשנת 1998 על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, חויב עיתון לשלם פיצוי של 35,000 ₪ (כ-50,000 ₪ במונחי 2009) לרופא, בגין פרסום אשר ייחס לו התנהלות רשלנית. פרסום זה בוצע כחלק מכתבה מקיפה, אשר חלקם של הפרסומים בה נמצאו נכונים; העיתון חויב בגין חלק הפרסומים לגבי התנהלות הרופא אשר אמיתותם לא הוכחה (ת"א (י-ם) 214/95 ד"ר יריב מלימובקה נ' ידיעות אחרונות תקשורת בע"מ).

13. ביחס לטענת "הארץ" להקלות לפי סעיף 19 לחוק, אני סבורה כי מעדויות הצדדים ומנוסח הפרסום, לרבות קירבתו לנוסח אשר לגביו נקבע כי הוא פרסום אמת, אכן סביר כי הפרסום נעשה תוך אמונה בנכונותו. הדבר אף עולה בקנה אחד עם דיווחי המשטרה אודות הפרשה כפי שנמסרו באותה עת.

עוד יש לקחת בחשבון, לצורך קביעת הפיצוי, את העובדה כי עיתון הארץ הנו עיתון יומי בתפוצה ארצית רחבה, וכי הביטוי הנדון התפרסם במסגרת שתי ידיעות שונות.

לאור האמור, אני סבורה כי נכון יהא לחייב את הוצאת עיתון "הארץ" בתשלום פיצוי בגובה 30,000 ₪ בגין הפרסומים האמורים.

עיתון "מעריב"

14. עיתון זה נמצא חייב בפסק הדין החלקי בגין הדיווח במסגרת הידיעה מיום 4.5.97, לפיו "היתה תלונה שהיא עצמה הגישה, כתובעת במחוז ירושלים, נגד אחד מקרובי משפחתה, שלא נמצא בה ממש", אשר לא הוכחה אמיתותו.

טענותיה של התובעת ביחס ליתר חלקיה של ידיעה זו, נדחו. בכלל כך, נדחו טענותיה ביחס לדיווח לפיו התובעת "ניסתה, לפי החשד, לשכנע את פורטה להשקיע את המיליונים בתמורה לתשואה של 20 אחוזים ושני כתבי ערבות שלא היו קיימים", וביחס לצירוף צילום מעת מעצרה לידיעה, אשר לגביהם נקבע כי אינם חוטאים לאמת; וכן ביחס לאזכור קשר משפחתי בינה לבין רוני בר-און, אשר בעניינו נקבע כי אינו פוגעני.

כמו כן, נדחו במלואן טענותיה של התובעת ביחס לשש כתבות אחרות בגינן תבעה את עיתון מעריב, בעניינן נקבע כי הפרטים בהן אינם מהווים סטיה בעלת משמעות מתיאורה העובדתי של פרשת מעצרה של התובעת.

15. להבדיל מהביטוי הנדון בעניין עיתון הארץ, המהווה אך תיאור לא מדוייק של פרשת המעצר כפי שהתרחשה בפועל, הרי שהביטוי בגינו נמצא עיתון מעריב חייב הנו דיווח שאינו קשור לפרשת המעצר, אלא מהווה פרט חדש וחיצוני לה.

אף בעניין זה, איני סבורה כי התובעת הרימה את הנטל להראות כיצד פרסום ספציפי זה יצר או הוסיף פגיעה, נוסף לזו שנגרמה לשמה הטוב כתוצאה ממכלול הפרסומים בפרשה. עניין זה לא הוכח בראיות, כמו גם נזק ממוני כלשהו שנגרם לתובעת בהקשר זה.

עם זאת, אין ספק כי פרסום לפיו אשת משטרה הגישה תלונה שווא נגד קרוב משפחתה, אינו תורם לשמה הטוב. מקום בו כבר נגרמה לשמה הטוב של התובעת פגיעה כתוצאה מפרסומים אחרים, הרי שבפרסום כגון זה יש כדי לחזק את הרושם השלילי המתקבל, ובכך לתרום לפגיעה, לפחות במידת מה.

העובדה כי שמו הטוב של אדם נפגע כתוצאה מפרסומי אמת אודותיו, אין משמעותה כי ניתן להוסיף ולפרסם פרטים לא מדויקים אודותיו בנושאים שונים, שיש בהם כדי להכפישו.

דיווח בעל אופי שלילי בנושא שאינו קשור לנושא הפרסומים העיקרי, יוצר למעשה בסיס חדש לפגיעה, המנותק מהפגיעה הכללית הנגרמת עקב הפרסום העיקרי.

עובדה המקלה עם עיתון מעריב בהקשר זה, מצויה בכך שהעיתון לא הרחיב בנושא התלונה הנטענת מעבר למשפט יחיד זה; המשפט הנדון אף לא נקט בלשון קשה, או רמז כי התלונה היתה שקרית, אלא אך התייחס בלשון יבשה לתוצאותיה. הפרסום האמור היווה חלק שולי מהידיעה במסגרתה נתפרסם, אשר היתה ברובה אוהדת ביחס לתובעת (כפי שנקבע גם בפסק הדין החלקי, עמ' 38).

יחד עם זאת, אין להצדיק פרסומן של עובדות בעלות אופי שלילי, אשר אינן מעוגנות במציאות ואשר אינן נדרשות לשם כיסוי הנושא העומד במרכז הדיווח.

לאור האמור, ובהתחשב בתפוצתו של העיתון אני קובעת כי על עיתון "מעריב" לפצות את התובעת בסכום של 40,000 ₪.

עיתון "ירושלים"

16. המקומון "ירושלים" נמצא חייב בגין תיאורים אשר היוו את עיקר הביקורת שהועלתה כנגד התובעת בכתבתו מיום 9.5.97, ואשר אמיתותם לא הוכחה. ביניהם, התיאור בדבר השימוש הנטען לרעה שעשתה התובעת בכוח שברשותה, בכך שבחרה לנהל חקירה מורכבת כנגד בעלה לשעבר בגין מעשים בגינם לא נוהגת המשטרה לקיים חקירות באופן רגיל; בכך שניהלה את החקירה במסגרת היחידה לחקירות פנים בה שירתה, על אף שהחשודים כלל לא היו שוטרים אותה עת; ובכך שהיתה מעורבת בחקירה ובהמלצות ההעמדה לדין בעקבותיה למרות קשרי העבר שלה עם הנחקר, הוא בעלה לשעבר.

אין ספק, כי בפרסום כגון זה גלומה פגיעה חמורה יותר מזו המיוחסת לשני הנתבעים האחרים בפרשה זו, אשר עניינה היה במשפטים בודדים בלבד מתוך מספר כתבות שלמות.

הפרסום הנדון כאן, הנו כתבה מקיפה ומפורטת, אודות פרשה בעלת גוון שלילי ביותר מעברה של התובעת, שהנה חיצונית לפרשת המעצר בבריטניה.

כאמור לעיל, דיווח בעל אופי שלילי בנושא שאינו קשור לנושא הפרסומים העיקרי, יוצר למעשה בסיס חדש לפגיעה, המנותק מהפגיעה הכללית הנגרמת עקב הפרסום העיקרי. במקרה זה, מוסיף הדיווח האמור על ההתרשמות השלילית בעניינה של התובעת עקב הפרסומים המותרים אודות מעצרה, באופן שיש בו כדי להגביר את הפגיעה בה.

אכן, קוויה הכלליים של הפרשה המתוארת, מהווים תיאור עובדתי של האירועים שהתרחשו בפועל בפרשת חקירתו של בעלה לשעבר של התובעת, והחוקרים הפרטיים ששכר. הבעל לשעבר אכן נחקר על ידי היחידה לחקירות פנים בקשר עם הזמנת האזנות הסתר, עת כיהנה בה התובעת. אולם, אי-הדיוקים העובדתיים בשאלת רצונה של התובעת להשתחרר מהחקירה, אישור ממוניה לקיומה במסגרת מח"פ ויתר הפרטים האמורים שאמיתותם לא הוכחה, הם אלו המקנים לדיווח את עיקר אופיו השלילי, ומציגים את התובעת כדמות שלא חוששת להשתמש במעמדה הרשמי לצרכיה האישיים - אפיון שבוודאי יש בו כדי להביא לפגיעה בשם טוב.

17. באשר להקלות מכוח סעיף 19 להן טען עיתון ירושלים, בין היתר לאור פרסום ראיון אוהד עם בתה של התובעת על פני עמוד שלם, הרי שאיני סבורה כי התנהלותו של העיתון מעידה באופן מובהק על "היעדר כוונה לפגוע". הכתב אבי סגל העיד, כי ידע על בקשתה של התובעת שלא ליטול חלק בחקירה, אולם בחר שלא לפרסם זאת משיקולים של אופי הכתבה. כמו כן, לא ידע להפנות לקיומו של מסמך ממנו ניתן ללמוד כי התובעת היא זו שהמליצה על העמדתו לדין של בעלה לשעבר, דבר שעשוי היה לחזק את הטענה בדבר אמונתו של העיתון בצדקת הדיווח.

18. עיתון ירושלים ואנשיו טענו, כי האמור בכתבה אינו חורג בצורה משמעותית מדברים שפורסמו בעבר בעניינה של התובעת. בהקשר זה הפנו למשל לדיווח מעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 15.2.85, אשר הוגש במסגרת מוצג נ/32, ובמסגרתו דווחה הפרשה האמורה תחת הכותרת "חוקרת-משטרה ניהלה חקירה נגד בעלה-לשעבר ונגד אשתו".

עוד טענו הנתבעים, כי אין בפרסום זה כדי להזיק במידה משמעותית לשמה הטוב של התובעת, שכן שמה הטוב הוכתם זמן רב לפני כן, במסגרת דיווחים על פרשות שאינן קשורות כלל לפרשה הנוכחית, וביניהן פרשת הדחתה של התובעת מבית הדין המשטרתי למשמעת, ודיווח על תלונה בגין עדות שקר שהוגשה נגדה - כולן סוקרו בתקשורת בצורה נרחבת (ידיעות בנושא הוגשו אף הן כחלק ממוצג נ/32), אולם התובעת בחרה שלא לתבוע בעניינן.

איני סבורה כי ניתן להעריך, במסגרת זו, עד כמה נפגע שמה הטוב של התובעת בעקבות אותן פרשות קודמות שיוחסו לה, והדיווחים בעניינן. אולם לטעמי, לא ניתן לחלוק על כך שאף נכון למועד פרשת המעצר בלונדון, היה לתובעת שם של אדם ישר המזוהה עם מלחמה בשחיתות - הדבר נלמד אף מכותרות העיתונים של הנתבעים עצמם במסגרת סיקור פרשת המעצר, בהן בחרו לתאר את התובעת כ"סרגל של המשטרה" ולהדגיש את עברה המרשים בשירות רשויות החוק. הנתבעים אף חזרו והדגישו זאת בעצמם, כחלק מהגנתם. במצב דברים זה, לא נראה כי ניתן לקבל טענה לפיה פגיעות קודמות הכתימו את שמה של התובעת במידה כזו, שאין עוד משמעות לפגיעות נוספות בו. בוודאי שלא יכול הדבר להוות הצדקה לפרסום עובדות בעלות גוון שלילי, ללא ביסוס במציאות.

אף העובדה כי התובעת לא הלינה על פרסומים קודמים אודות פרשת חקירתו של בעלה לשעבר, אין בה כדי להעיד על כך שאין מקום לתביעתה בגין פרסומים אחרים בעניין אותה פרשה. פרסומים קודמים אודות פרשה זו, אפשר שהיו ענייניים והוגנים; אין קיומם מהווה הצדקה לפרסום באותו הקשר, הלוקה באי-דיוקים עובדתיים.

19. בפסק דין שניתן על ידי בית משפט המחוזי בבאר שבע, אושר פסק דינו של בית משפט השלום משנת 1998 בו נפסקו פיצויים בגובה 100,000 (כ-125,000 בערכי 2009) לטובת קצין משטרה, לו יוחסה תרמית בתיק גירושין של עבריין, על ידי העיתון הנתבע. באותה פרשה, לקתה הכתבה האמורה במספר אי-דיוקים עובדתיים משמעותיים, בנוגע לפעולות אותן לא ביצע התובע (העלמת מסמכים וכיו"ב), לגביהן נקבע כי אינן מקנות הגנה של פרסום אמת או בתום לב, זאת מתוך תיאור עובדתי כללי בקשר לפרשה לגביו נקבע כי לא סטה במידה ניכרת מהשתלשלות הדברים בפועל (ת"א (אשדוד) 1784/95, זולפיאן חיים נ' עיתון ידיעות, תק-של 98(2), 1925; אושר בע"א (ב"ש) 1222/98 עיתון ידיעות אחרונות נ' חיים זולפיאן, תק-מח 2000(3), 1).

כנסיבה מקלה לטובתו של עיתון ירושלים בהקשר זה, עומדת העובדה כי המדובר במקומון, אשר תפוצתו נמוכה מזו של עיתון בעל תפוצה ארצית. עם זאת, קהל היעד של העיתון הנו הקהל המשמעותי ביותר מבחינת התובעת, מהיותה תושבת איזור ירושלים (נכון למועדים הרלוונטיים).

לאור שקלול הגורמים האמורים, אני קובעת כי על עיתון "ירושלים" לפצות את התובעת בסך של 120,000 ₪.

סיכום

20. סיכומו של דבר, התובעת נמצאה זכאית לסכומים שלהלן משלושת הנתבעים:

עיתון הארץ - 30,000 ₪;

עיתון מעריב - 40,000 ₪;

עיתון ירושלים - 120,000 ₪.

באשר לשאלת ההוצאות - התובעת תבעה בגין מספר רב של ידיעות וכתבות, ועשרות ביטויים שונים במסגרתן. מתוכן, התקבלו טענותיה בנוגע לביטוי יחיד שפורסם על ידי עיתון מעריב, וביטוי יחיד נוסף (אשר פורסם פעמיים) של עיתון הארץ. ביחס לעיתון ירושלים, התקבלו טענות התובעת ביחס לאחת הכתבות שפורסמו, ונדחו ביחס לאחרת. מבחינת סכומי התביעה, הרי שהתובעת תבעה, כמפורט לעיל, סך של 2 מליון ₪, מתוכו נפסק לה בפועל סך של 190,000 ₪ - הנמוך מ-10% מסכום תביעתה. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות מי מהצדדים להליך הנוכחי.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום 04/06/2009


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן