סיפור המקרה בקליפת האגוז
עיריית חיפה באמצעות חברת מילגם עיקלה ותפסה בחנותו של צבי שטרן קופה רושמת, מזומנים, רשימת חייבים וטלוויזיה צבעונית בגין חוב ארנונה.
במהלך המשפט הוכיח שטרן שלא היה חייב כסף לעירייה, ושהודיע לעירייה על חילופי מחזיק, והעירייה לא שינתה את הרישום כנדרש.
עוד התברר, כי לאחר ביצוע עיקול ברישום לא חלפו 14 יום כנדרש עד למועד שבו ניתן צו לתפוס את המיטלטלין בחנות של שטרן.
פסק הדין
השופטת חנה לפין הראל (בית משפט השלום בחיפה) נתנה פסק דין חמור נגד עיריית חיפה ונגד מילגם, ולהלן מספר מובאות מפסק הדין:
|
הנתבעות נהגו שלא כדין בפרשת תפיסת המעוקלים נשוא התביעה ובמיוחד הקופה הרושמת. לא היה בזמן התפיסה חוב המצדיק תפישת מעוקלים. הנתבעות נהגו בתובע שלא במידתיות, הזהירות וההגינות המתחייבת מתוקף מעמדה של הנתבעת 1 כרשות ציבורית ממלכתית והנתבעת 2 כשלוחתה ופועלת על פי הנחיותיה.
ההגינות מחייבת, כי כאשר מרחפת מעל התובע סכנת עיקול, תזקוף העירייה את הסכום ששולם על ידו לטובת החשבון בגינו הוצא העיקול, דהיינו חוב בגין הנכס ולא לטובת חשבון אחר.
העירייה נהגה בניגוד לנורמות התנהגות הנדרשות מרשות ציבורית ברשלנות וחוסר הגינות.
"מילגם" פעלה שלא כדין, בכל הנוגע לביצוע העיקול באופן לא מידתי. בנוסף לאמור בע"א 3470/06 הנ"ל נאמר בספרו של המלומד ד"ר הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית (מהדורה חמישית ספר שני) עמ' 880-881:
"אין מקום לבטל כליל את פקודת המסים (גבייה) ואת פרק הגבייה המנהלית בפקודת העיריות, אולם יש להחיל על דרכי הביצוע של הפקודה את הפסוק : 'במידה שאינה עולה על הנדרש'. ראוי, כי 'מידה' זו תיבחן באופן מדוקדק, ויותרו הליכי גבייה מנהליים בידי פקידי הרשות המקומית רק כאשר עסקינן בסרבן מס וכאשר עסקינן בחוב שאינו שנוי במחלוקת".
הדברים יפים לשתי הנתבעות כאחת ולכל אחת מהן בנפרד. ד"ר רוסטוביץ ממשיך ואומר, בעמ' 955-956:
"יש לתפוס טובין בכמות סבירה, כך שהתמורה ממכירתם תפרע את חוב הארנונה. במקרה של תפיסת טובין בכמות בלתי סבירה, תהיה העירייה אחראית לטירפה מופרזת בהתאם לסעיף 314(3) לפקודת העיריות. מתי נחשבת הטירפה כמוגזמת? גובה הארנונה אינו חייב לעשות הערכה מדויקת של הטובין העומדים לתפיסה. חובתו לוודא, ששווי הטובין שנתפסו, יעמוד ביחס סביר לחוב הארנונה ולהוצאות הגביה. סכום הפדיון של המכירה עשוי לשמש כהוכחה לכאורה לשווי הטובין במקרה של טירפה מוגזמת".
לדעת מר אסרף, גם אם יש הנחיות, אין כל פסול בהפעלת שיקול דעת המעקל בעת העיקול, כל עוד שיקול דעת זה מופעל כאמור במידתיות. כפי שעולה מעדות מר אסרף, אין כל מניעה מבחינת "מילגם" לפגוע בקניינם של החייבים באופן לא מידתי, הואיל ומטרת העיקול היא הפעלת לחץ על החייב.
ביצוע עיקול, שלא היה מקום לבצעו מלכתחילה, בנוכחות קהל לקוחות, גרמה לו לפגיעה, הן במוניטין והן בשמו הטוב. גם טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות.
"יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב' י"ב). לא כך נהגו הנתבעות בתובע.
התובע אינו סרבן מסים. יש מחלוקת בינו לבין העירייה ובינתיים הוא משלם מסים. הנתבעות כפי שנאמר לעיל טעו בחיוב במקרה הטוב פעלו ברשלנות ובעצימת עיניים במקרה הפחות טוב ובניגוד לחוק בעקלם את הקופה הרושמת על תכולתה. הפעלת שיקול דעת לא נכון על ידי המעקל מטעם מילגם גרמה לתובע נזק. הנתבעות היו אמורות לצפות כי מעשיהן אילו יגרמו נזקים לתובע ועל כן יש לחייבן בפיצויו. |
בית המשפט פסק כי על עיריית חיפה ומילגם לפצות את שטרן בסכום של 30,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים, 5,000 ₪ בגין הקופה הרושמת, 1,750 ₪ בגין הטלוויזיה, 802 ₪ בגין גביית יתר, בהוצאות המשפט, ובשכ"ט עו"ד בשעור 7,500 ₪ + מע"מ.
העלות של רשלנות עיריית חיפה ומילגם לקופת הציבור
העלות הכוללת של הרשלנות של עיריית חיפה ומילגם לקופת הציבור הגיעה לסכום של כ- 50,000 ש"ח בנוסף לעלות של עורכי הדין של העירייה, שגם הם מקבלים את שכרם מקופת הציבור.
ומי משלם על רשלנות זו ? את, אתה ואני.
פיל בחנות חרסינה
לא מכניסים פיל לחנות חרסינה משום שהוא עלול לשבור ולנתץ את כלי החרסינה העדינים.
בית המשפט פסק, כי לדעתו של מר אסרף מחברת מילגם אין כל מניעה לפגוע בקניינם של החייבים באופן לא מידתי, הואיל ומטרת העיקול היא הפעלת לחץ על החייב.
למי שלא הבין הנה ההסבר: מילגם זה הפיל, זכויות האזרח הם כלי החרסינה העדינים, והפקדת הליכי הגבייה בידי מילגם הם הכנסת פיל לחנות חרסינה.
בית המשפט פסק, שאין מידתיות בנטילת קופה רושמת מעסק כאשר ברור שהדבר יוביל להשבתת העסק, מחד, ומאידך לא יתרום להפחתת החוב באופן ממשי, משום שהיתרה לזיכוי חשבון החייב לאחר תשלום הוצאות עמדה על 112 ₪ בלבד.
אזרחים יקרים, מה שבאמת חשוב הוא, שקופתה של מילגם התעשרה ביותר מאשר 112 ש"ח בזכות עיקול הקופה הרושמת, וזהו "שיקול הדעת" האמיתי שגרם לסגירת העסק של אדון שטרן.
נדגים את חוסר הסבירות - אילו תמורת הקופה הרושמת היה הקונה משלם 120 ש"ח פחות, היה חשבונו של שטרן מחויב ב- 8 ש"ח בגין העיקול והמכירה.
אז כמו שאסור להכניס פיל לחנות חרסינה אסור למסור את סמכויות הגבייה לחברות חיצוניות, שמנתצות את זכויות האזרח.
טובתה של קופת הציבור אינה מצדיקה פגיעה במשלח ידו של מי שמכלכל מתוך ידו את פרנסי הציבור, ובמקרים יוצאי דופן - עליהם לשלם מכיסם את הנזק שגרמו לאזרח.
יפה יעשה המחוקק בירושלים אם יתפנה לרגע ממלחמות הקואליציה באופוזיציה וייתן את דעתו באופן דחוף לרמיסת זכויות האזרח.
ולסיום, אני מצדיע לשופטת חנה לפין הראל על פסק דינה ומצר על כך שפסקה לאדון שטרן רק 30,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני ולא 110,000 ש"ח כפי שניתן לפסוק לפי חוק איסור לשון הרע.
____________
ת"א 5989/06 צבי שטרן נגד עיריית חיפה ומילגם שרותים לעיר בע''מ בית משפט השלום בחיפה בפני: כב' השופטת חנה לפין הראל [14.6.2009]
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
