ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 29/4/2024
גרסת הדפסה

ת"א 22407/08 - שלום, לשון הרע

רונית הרפז זיו נגד בטוח לאומי-סניף רמת-גן


7/10/2009

ת"א 22407/08

רונית הרפז זיו

נגד

בטוח לאומי-סניף רמת-גן

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

בפני כב' השופט חגי ברנר

[7.10.2009]

פסק דין

מבוא

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 52,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובעת.

2. התובעת, עו"ד בהכשרתה, עבדה כמטפלת בביתה של אישה בשם אתי הירשמן מאז חודש ספטמבר 1999 ועד לארועים נשוא התביעה.

3. הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, פנה אל התובעת לראשונה בשנת 2003 בדרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2001 - 2003, משום שסבר כי היא אינה מועסקת. התובעת השיבה לנתבע פעם אחר פעם והבהירה לו כי היא מועסקת על ידי גב' הירשמן מאז שנת 1999, אך פניותיה לא הועילו. ביום 30.6.2004 שלח הנתבע שישה צווי עיקול לבנקים ולחברות אשראי, בגין חוב כביכול של התובעת בסכום של 2,410 ₪ (נספח י' לתצהירה של התובעת). הצווים נשלחו מכח סמכותו של הנתבע לפי פקודת המיסים (גביה). ביום 11.7.2004 מסרה התובעת לנתבע את מספר תיק הניכויים של גב' הירשמן, כדי שהנתבע יוכל להיווכח כי התובעת אכן מועסקת על ידה, אלא שהנתבע המשיך בשלו, וביום 5.8.2004 ביקרו מעקלים מטעמו בבית אימה של התובעת על מנת לבצע עיקול בגין חוב כביכול של התובעת. ביום 23.8.2004 שלח הנתבע צו עיקול נוסף, המכוון אל בנק המזרחי. מכאן התביעה.

4. הנתבע טען להגנתו כי גב' הירשמן, מעסיקתה של התובעת, לא דיווחה על העסקתה של התובעת בגין החודשים יולי ואוגוסט 1999 וכן בגין החודשים ינואר -יוני 2000, ולכן חוייבה התובעת לשלם דמי ביטוח כמי שאינה עובדת. בימים 1.9.2003 ו- 24.12.2003 נשלחו לתובעת תזכורות בדבר קיומו של חוב דמי ביטוח לאומי. לאחר מכן התברר כי חסרים דיווחים גם לתקופה של החודשים יולי- דצמבר 2001 והנתבע פנה אל התובעת בענין זה, ללא הועיל. ביום 12.2.2004 חוייבה התובעת בתשלום דמי ביטוח בגין החודשים יולי- דצמבר 2001. ביום 15.2.2004 נתקבל מכתב אישור מהמעסיקה גב' הירשמן, בו אישרה גב' הירשמן כי התובעת עובדת אצלה מאז חודש ספטמבר 1999, אלא שבמכתב זה לא נרשם מספרו של תיק הניכויים. ביום 16.2.2004 נדרשה התובעת לציין את מספר תיק הניכויים. ביום 8.7.2004 נשלחה לתובעת הודעה נוספת בענין מספרו של תיק הניכויים. ביום 11.7.2004 נמסר לנתבע מספרו של תיק הניכויים והתברר כי לא שולמו דמי ביטוח לאומי עבור החודשים ינואר- יוני 2000, יולי- דצמבר 2001 וינואר-יוני 2003.

הנתבע טען כי פעל לפי חוק הביטוח הלאומי ופקודת המיסים (גביה), וכי התובעת היא שהתרשלה בכך שלא פעלה כמתחייב מן החוק. לדידו, על התובעת להפנות את טענותיה אל המעסיקה, אשר לא דיווחה על העסקתה של התובעת ולא שילמה עבורה דמי ביטוח לאומי.

דיון

5. עסקינן בתביעה בגין פרסום לשון הרע, ועל כן השאלה הראשונה המצריכה הכרעה היא האם פרסום צווי העיקול נגד התובעת אצל מחזיקים שונים, מהווה פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

הנתבע כלל לא התייחס לשאלה זו, אלא מיקד את טיעונו בענין זה בטענה לפיה בעת ביצוע העיקולים, התובעת כלל לא היתה עורכת דין פעילה.

אכן, לא ברור מתי קיבלה התובעת רשיון עריכת דין ומתי החלה לעסוק בפועל בעריכת דין, אלא שאין לענין זה כל חשיבות, שכן כל אדם באשר הוא אדם ראוי להגנה על שמו הטוב, והתביעה היא בגין פגיעה בשמה הטוב של התובעת כאדם, ולאו דווקא כעורכת דין. מכל מקום, לגופו של ענין, ברור שבמועד בו הוטלו העיקולים התובעת כבר היתה בעלת רשיון לעריכת דין, שכן במכתבים ששלחה לנתבע עוד בטרם הוטלו העיקולים, היא ציינה את דבר היותה עורכת דין (ראה למשל מכתבה מיום 7.9.2003, נספח ד' לתצהירה).

לעיצומו של ענין, אין ספק כי משלוח צווי עיקול ביחס לאדם מסוים, המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, מהווים פרסום לשון הרע נגדו משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה לבוז או ללעג (השווה ת"א (תל-אביב-יפו) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009(1), 11448).

6. הנתבע טוען כי בעת ביקור נציגיו בביתה של אם התובעת, ביום 5.8.2004, לא נעשתה שום פעולה של עיקול, ומכאן שהביקור אינו מצמיח עילת תביעה לפי החוק.

אינני מקבל טענה זו. מעדותה של האם, גב' נעמי הרפז, עולה כי נציגי הנתבע הודיעו לה שבאו לבצע עיקול אצל בתה, התובעת, ואף ביקשו ממנה לומר לבתה שעליה להסדיר את חובה. די בכך כדי להוות פרסום לשון הרע, שכן לא פעולת העיקול כשלעצמה היא זו שיוצרת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אלא עצם העובדה שמציגים את אותו אדם בפניו של צד שלישי כאדם שאין מנוס מהטלת עיקול על נכסיו בגין חובותיו.

7. הנתבע טוען כי התובעת כלל לא זכרה היכן התנהל חשבון הבנק שלה וממילא לא נגרמה פגיעה בשמה הטוב באותם בנקים אליהם כוון צו העיקול.

אכן, התובעת לא יכלה לומר האם ניהלה את חשבונה באחד מבין הבנקים אליהם נשלחו הודעות העיקול (ע' 34 לפרוטוקול), אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שפרסום צווי העיקול היווה לשון הרע ביחס לתובעת. החוק אינה מתנה את החבות בגין פרסום לשון הרע בהיכרות כלשהי בין הנפגע לבין מי שנחשף לפרסום הפוגע. די בכך שהפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של הנפגע, גם אם מי שנחשף לפרסום כלל איננו מכיר את הנפגע, והדוגמא המובהקת לכך היא פרסום לשון הרע בעיתון. העובדה שציבור הקוראים כלל איננו מכיר את הנפגע, אינה גורעת מחומרתו של פרסום לשון הרע בעיתון.

8. השאלה הבאה היא האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי לפי החוק.

9. הנתבע טוען כי עומדת לו חזקת תום הלב לפי ס' 16 לחוק. הנתבע מצטט בסיכומיו משום מה את חזקת חוסר תום הלב הקבועה בס' 16(ב)(2) לחוק, הקובעת כי חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הפרסום לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח האם מדובר בפרסום אמת. לדידו של הנתבע, הפרסום היה אמת שכן כל עוד לא המציאה התובעת את מספר תיק הניכויים וכל עוד לא דיווחה המעסיקה על התקופות בהן נדרשה התובעת לשלם כתקופות בהן העסיקה את התובעת, הרי שהתובעת אכן חבה בתשלום דמי הביטוח.

אינני מקבל טענה זו של הנתבע, מחמת מספר טעמים.

10. הטעם הראשון הוא שגם אם אניח כי לא מתקיימת במקרה דנן חזקת חוסר תום הלב לפי ס' 16(ב)(2) לחוק, אין פירושו של דבר שמתקיימת חזקת תום הלב הפוזיטיבי לפי ס' 16(א) לחוק. ישנם מצבים בהם לא מתקיימת חזקה בדבר קיומו או אי קיומו של תום לב, ואין בכך כדי להביא לקביעה פוזיטיבית שהנתבע אכן נהג בתום לב. בכל מקרה, כאשר לא מתקיימת חזקה כזו או אחרת לפי ס' 16 לחוק, נטל הוכחתו של תום הלב מוטל על הנתבע.

11. הטעם השני הוא שס' 16 לחוק, שענינו בקביעת נטלי הוכחה בקשר לקיומו או אי קיומו של תום לב, כלל איננו מקנה הגנה לפי החוק. גם אם הייתי מוכן להניח כי הנתבע פעל בתום לב, עדיין תום לב לבדו איננו מהווה הגנה מתביעה בגין פרסום לשון הרע. תום הלב הוא רק רכיב אחד, הכרחי אמנם, להגנה לפי סעיף אחר של החוק, הוא ס' 15, אך עדיין המפרסם חייב להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק, שרק היא, בצירוף תום הלב, מהווה הגנה לפי ס' 15 לחוק. במקרה דנן, הנתבע כלל לא טרח לטעון או להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק.

12. הטעם השלישי הוא שלעיצומו של ענין, אין מנוס מן המסקנה המצערת ולפיה הנתבע פעל בחוסר תום לב ובאטימות של ממש בכל דרך התנהלותו עם התובעת, וממילא לא יכולה לעמוד לו הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק.

במה דברים אמורים?

נקודת המוצא הסטטוטורית היא שהמעביד, ולא העובד, הוא שחב בתשלום דמי הביטוח הלאומי. הדבר מעוגן בס' 342(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). על כן, ברגע שדווח לנתבע, על ידי המעבידה גב' הירשמן, כי היא מעסיקה את התובעת מאז חודש ספטמבר 1999, ידע הנתבע היטב כי התובעת אינה חבה בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2000-2003, וזאת בין אם המעסיקה שילמה את דמי הביטוח הלאומי ובין אם לאו. הנתבע ידע היטב כי החוב במלואו, ככל שהוא קיים, מוטל על המעסיקה לבדה ושומה היה עליו לגבות את החוב מן המעסיקה, ולא מן התובעת.

במקרה דנן, מחומר הראיות עולה כי התובעת הודיעה לנתבע עוד ביום 20.8.2003 כי היא מועסקת על ידי גב' הירשמן מאז חודש ספטמבר 1999, ואף הפנתה את הנתבע לאישור שנשלח בענין זה על ידי גב' הירשמן (נספח ב' לתצהירה של התובעת).

ביום 7.9.2003 התובעת שבה והודיעה על כך לנתבע, ואף צירפה להודעה את מכתבה של גב' הירשמן (ראה נספח ד' לתצהירה של התובעת וכן אישור המשלוח בפקס מוצג ת/1). יצוין כי גב' הירשמן ציינה את מס' תעודת הזיהוי שלה על גבי המכתב, כך שניתן היה לאתרה לצורך אימות תוכן ההודעה.

הנתבע עצמו מודה בס' 7 לתעודת עובד הציבור מטעמו כי ביום 15.2.2004 נתקבל מכתב אישור מהמעסיקה גב' הירשמן, בו אישרה המעסיקה כי התובעת עובדת אצלה מאז חודש ספטמבר 1999 (למרות שבפועל, ההודעה נמסרה לנתבע עוד בחודש אוגוסט 2003).

ביום 19.4.2004 שלחה התובעת מכתב נוסף לנתבע (נספח ז-2 לתצהירה) ובו ביקשה מהנתבע ש"תעשו סדר בבלאגן שקיים אצלכם", וציינה את שם המעסיקה, את מס' הזיהוי שלה וגם שני מספרי טלפון של המעסיקה- רגיל וסלולרי. בשולי המכתב רשמה התובעת, בנימה נואשת למדיי: "בבקשה עדכנו החומר במחשב!" (ההדגשה בקו היא במקור). מכאן שהנתבע יכול היה ליצור קשר טלפוני עם גב' הירשמן, לו רצה בכך, כדי לברר את נכונות הדיווח.

למעשה, הסיבה היחידה שבגינה התעלם הנתבע מהודעותיה של התובעת היתה שבהודעות אלה לא צוין מספר תיק הניכויים של המעסיקה. עם כל הכבוד לקשיים המנהלתיים שבפניהם ניצב הנתבע בבואו לגבות דמי ביטוח מן המעסיקים, רק משום שאלה לא ציינו את מספר תיק הניכויים שלהם (והנתבע מקדיש חלק ניכר מסיכומיו לתיאור קשיים אלה), אין הוא יכול להפוך את העובד לבן ערובה ולגבות ממנו חובות כספיים החלים על המעסיק לבדו. הדבר אינו ראוי וגם איננו חוקי, ויש להצטער על כך שגוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, עושה דין לעצמו ומשתמש בכלי רב העוצמה של פקודת המיסים (גביה), שלא למטרה שלשמה נועד, ונגד עובדת שברור בעליל כי אינה חייבת בחוב דמי ביטוח לאומי.

יתר על כן, אף אם הייתי מוכן להניח לטובתו של הנתבע כי בלא מספר תיק הניכויים של המעסיקה אין הוא יכול לשחרר את התובעת מחבות בתשלום דמי ביטוח לאומי (הנחה שאינה מקובלת עליי כלל ועיקר), הרי שהנתבע עצמו מודה בס' 8 לתעודת עובד הציבור מטעמו כי ביום 11.7.2004 מסרה התובעת לנתבע את מספר תיק הניכויים של גב' הירשמן. התובעת אף כתבה לנתבע את הדברים הבאים: "אנא טפלי בעניין במהירות ובבקשה דאגי לביטול מהיר של העיקולים שכן זה פוגע בשמי הטוב כעורכת דין" (נספח י"ב לתצהירה של התובעת). חרף זאת, ביום 5.8.2004, שלושה שבועות לאחר מכן, ביקרו מעקלים מטעמו של הנתבע בבית אימה של התובעת על מנת לבצע עיקול על נכסי התובעת, וביום 23.8.2004 נשלח אל בנק המזרחי צו עיקול על נכסי התובעת (נספח י"ד לתצהירה של התובעת). איזו הצדקה יכול הנתבע להצדיק צעדים אלה שלו, לאחר שכבר היו מצויים ברשותו כל הפרטים הדרושים, לשיטתו שלו, על מנת להיווכח שבעל דברו היא גב' הירשמן, ולא התובעת?

יפים לעניננו הדברים הבאים שנאמרו בת"א (תל-אביב-יפו) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009(1), 11448:

"אין המדובר בבעל דין נבער מדעת, שאינו מבין את המצב החוקי ולא שמע מימיו על טענת קיזוז. מדובר הלכה למעשה במדינת ישראל, שמקבלת ייעוץ משפטי מפרקליטות המדינה וחזקה עליה שהיא מכירה את הדין ומבינה את המצב המשפטי לאשורו. נורמות ההתנהגות המצופות ממדינת ישראל עולות על נורמות התנהגות שניתן אולי להשלים עימן בלית ברירה לגבי בעלי דין רגילים. לפיכך, מידת תום הלב הנדרשת ממדינת ישראל עולה על זו הנדרשת מבעל דין רגיל. ראה בג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקע ישראל, פ"ד מז(3) 853, 860: "...חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי ..." ראה גם ע"א 3979/01 בניני ישקו ומקרקעין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 423, 431.

מכל מקום, גם אם היה מדובר בבעל דין רגיל, לא היתה עומדת לו הגנת תום הלב, משום שהנתבע פעל ביודעין ובכוונה תחילה בניגוד להוראות חוק החוזים, בבחינת "אני ואפסי עוד", תוך ניצול לרעה של כח השררה השמור לנתבע."

אמנם, בפרשת אחימן הנ"ל היה מדובר במדינת ישראל ולא במוסד לביטוח לאומי, הוא הנתבע בתיק הנוכחי, אלא שנורמות ההתנהגות הנדרשות מן המוסד לביטוח לאומי הן דומות לאלו הנדרשות ממדינת ישראל, בהיותו רשות מינהלית הפועלת לפי חוק הביטוח הלאומי ונתונות בידיה סמכויות שלטוניות.

בנסיבות שתוארו לעיל, יש לתמוה על טיעונו של הנתבע בע' 3 לסיכומיו, לפיו "יעילות ההתנהלות של הנתבע בענין זה היא דוגמא מופתית של מערכת גדולה שדואגת לכבות את השריפות הקטנות כשהן באיבן.". ישנן דרכים רבות בהן ניתן להגדיר את התנהלותו של הנתבע כלפי התובעת, ודומה ש"דוגמא מופתית" היא לא אחת מהן.

13. הנתבע טוען כי עומדת לו הגנת ס' 13(9) לחוק החלה על "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור." לדידו של הנתבע, פקודת המיסים (גביה) וחוק הביטוח הלאומי מחייבים אותו לשלוח הודעות עיקול נגד חייבים.

אינני מקבל טענות אלה. חוק הביטוח הלאומי קובע מפורשות כי החובה לשלם דמי ביטוח לאומי במקרה דנן מוטלת על המעסיק, ולא על העובד. פקודת המיסים (גביה) נועדה לאפשר גבייה יעילה של חובות מן החייבים, ולא ממי שאינם חייבים, כמו במקרה דנן. הנתבע חייב או רשאי לשלוח הודעות עיקול נגד חייבים. אין הוא חייב ואין הוא רשאי לשלוח הודעות עיקול נגד מי שאינם חייבים, כפי שעשה במקרה דנן (השווה ת"א (תל-אביב-יפו) 25746/07 - אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009(1), 11448).

14. הנתבע טוען כי התובעת ברשלנותה היא שהביאה את העיקולים על עצמה, שכן לו היתה מבצעת את הנדרש ממנה, לא היה הנתבע נאלץ לבצע את העיקולים. לדידו, התובעת צריכה היתה לדרוש מהמעסיקה העתק מהאישור המוכיח כי המעסיקה אכן דיווחה על העסקתה, אלא שהתובעת העדיפה לסמוך על דברי המעסיקה.

טוב היה אלמלא העלה הנתבע טענות אלה. התובעת הוכיחה כי פנתה אל הנתבע פעם אחר פעם בטרם הוטלו עליה העיקולים, והעמידה את הנתבע על טעותו ועל העובדה שהיא מועסקת אצל גב' הירשמן ברציפות מאז חודש ספטמבר 1999. התובעת מסרה לנתבע הן את מספר הזיהוי של גב' הירשמן והן שני מספרי טלפון שלה, רגיל וסלולרי, כך שהנתבע יכול היה בנקל ליצור קשר עם גב' הירשמן. גם אם אניח כי התובעת יכולה היתה להזדרז יותר בתגובותיה לפניותיו של הנתבע שקדמו להטלת העיקולים, הרי שבסופו של דבר, פעולות אלה של התובעת בוצעו עוד בטרם הוטלו העיקולים על נכסיה ולכן לא ניתן להטיל על התובעת את האשמה בהטלת העיקולים. הנתבע הוא שלא מילא את תפקידו כהלכה אלא עשה מלאכתו קלה, ובמקום לפנות ישירות לגב' הירשמן על פי הפרטים שקיבל מהתובעת, העדיף לחפש את המטבע מתחת לפנס ולהטיל עיקול על נכסיה של התובעת, ולא פעם אחת, אלא פעמיים ושלוש, גם לאחר שכבר קיבל לידיו את מספר תיק הניכויים של גב' הירשמן.

15. סיכומו של דבר, הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת, ואין בפיו כל הגנה על פי החוק, שעשוייה היתה להצדיק את הפרסום הפוגע.

16. התובעת עתרה לפיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ₪, לפי ס' 7א' (ב) לחוק. סעיף זה מסמיך את בית המשפט לפסוק לזכותו של הנפגע פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אינני רואה כל סיבה שלא לפסוק לזכותה של התובעת את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק. הנתבע לא הצביע על נסיבות כלשהן שיש בהן כדי להצדיק הפחתה כלשהי של סכום הפיצוי הסטטוטורי. דווקא משום שמדובר ברשות שלטונית, ניתן לצפות מן הנתבע כי יקפיד הקפדה יתירה על שימוש זהיר ומדוד בסמכות מרחיקת הלכת הנתונה לו לפי פקודת המיסים (גביה), ויימנע מהטלת עיקולים על מי שאינם חייבים לו כסף. למרבה הצער, הנתבע נכשל כשלון חרוץ בהפעלת סמכותו, ואין איפוא כל סיבה שלא ישלם לתובעת את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק בגין פרסום לשון הרע.

17. התובעת עתרה לפיצוי נוסף בסך 2,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה, עקב הצורך לשלוח מספר מכתבים לנתבע ואף לגשת לסניף הנתבע כדי להסדיר את הענין.

אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה. ראשית, שיעורו של ראש נזק זה לא הוכח, מעבר לטענה בעלמא של התובעת. לא ברור כמה השתכרה באותה עת וכמה זמן נדרשה להשקיע במענה לפניותיו של הנתבע. שנית, התובעת אכן הוטרחה שלא לצורך בשל התנהלותו של הנתבע, אלא שלא התרשמתי כי הזמן שנדרשה התובעת להשקיע בפניות לנתבע מצדיק פסיקתו של פיצוי בסכום כה גבוה.

18. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪. התובעת לא שכרה את שרותיו של עו"ד, אך בהיותה עורכת דין שייצגה את עצמה היא זכאית לשכ"ט עו"ד, לפי תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

19. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט תשרי תש"ע, 07 אוקטובר 2009, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן