ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

עמ"נ 147/03

מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נגד טאי מידל איסט בע"מ


12/7/2004

עמ"נ 147/03

מנהל הארנונה של עיריית הרצליה

נגד

טאי מידל איסט בע"מ

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בפני כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל

[12.7.2004]

פסק דין

א. מהות הערעור

זהו ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה.

ב. עובדות רלבנטיות

המדובר בנכס שממוקם ברח' בן גוריון 22 ב' בהרצליה (להלן: "הנכס"), אשר הושכר משיתופית - חברה לבניין בע"מ (להלן: "שיתופית") לחברת איי. סי. נילסן בע"מ (להלן: "חברת נילסן").

ביום 21.6.00 שכרה המשיבה שכרה מחברת נילסן בשכירות משנה חלק מהנכס האמור (שטח של 295 מ"ר מתוך 378 מ"ר) כאשר תקופת השכירות הינה מיום 1.7.00 ועד ליום 31.6.01. המשיבה מגדירה עצמה (נספח ג')כחברה תעשיתית המתמחה בפיתוח תוכנות וזירות מסחר אלקטרוניות ואת המושכר שכרה לניהול עסק של היי-טק (ס' 7 לחוזה השכירות).

באופן מפורט יותר (ר' עמ. 9 לעתירה) נטען כי המערער מנהל מנויי מערכת, עוסק בניהול תכנים, רכש אלקטרוני ניהול שרשרת אספקה וירטואלית, הפצת מידע וחילופי מסכים אלקטרוניים בין מערכות מידע

בקצירת האומר הוא מספק מוצרים ונותן שירותים.

לאחר סיום תקופת השכירות הגישה המשיבה השגה על חיובה בארנונה לשנים 2000-2001, שעניינה סיווג הנכס כתעשיה ולא כ"משרדים, שירותים ומסחר".

ביום 8.8.01 השיב המערער לב"כ המשיבה, כי פנייתה אינה יכולה להיחשב כהשגה, שכן זכות זו עומדת למחזיק הרשום על פי דין בלבד. עוד ציין המערער, כי לא התקבלה בעירייה כל הודעה בדבר העברת הזכויות בנכס למשיבה, ומכל מקום מאחר והמשיבה הינה שוכרת משנה, היא אינה זכאית להירשם כמחזיקה.

הוא הוסיף, כי בהתאם לחוזה השכירות, הסתיימה תקופת השכירות בחודש יוני 2001, דהיינו בטרם משלוח הפנייה, ועל כן אף מטעם זה אין לדון בטענות המשיבה לגופן.

לעצומו של עניין, השיב המערער כי נכס שאינו משמש למגורים מסווג לפי השימוש העיקרי. סוג הפעילות שמתואר בחוזה השכירות אינו מעיד על הפעילות הקיימת בפועל ומכל מקום בצו הארנונה ובחוקים הרלבנטיים לא נקבע כל סוג מעין זה.

ביום 29.8.01 פנתה ב"כ המשיבה בשנית למערער, אולם גם פנייתה זו נדחתה ביום 29.10.01.

בעקבות זאת ביום 19.12.01 הגישה המשיבה ערר על החלטת המערער והערר התקבל. מכאן הערעור.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

האם למשיבה מעמד להגיש השגה וערר?

האם המשיבה חרגה מן המועדים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976 להגשת ערר?

מהו הסיווג המתאים לפעילות המתבצעת בנכס?

ד. מעמד המשיבה

בין הצדדים ניטשת מחלוקת באשר למעמד המשיבה.

תשובה לשאלה זו חיוני עמ"נ להשיב לשאלה, האם היא יכולה להגיש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה.

לדברי המערער, המחזיקה בנכס זו חברת נילסן אשר רשומה ככזו בספרי העירייה;

המשיבה טוענת כי יש לראות דווקא בה מחזיקה בנכס, על אף שאינה רשומה בספרי העירייה וזאת משום שהחלק שנשכר על ידה היה גדול דיו והשתרע כמעט על פני קומה שלמה, הייתה לו כניסה נפרדת ומובדלת מיתרת השטח שהיה בשימוש המשכירה וגם השימוש שלה בו לענייני היי-טק היה עצמאי ומובחן.

לנוכח הבדלי הגישות בין הצדדים באשר למעמד המשיבה, יש לבחון תחילה את פקודת העיריות שמגדירה מיהו מחזיק.

פקודת העיריות (להלן: "הפקודה") מגדירה "מחזיק" בסעיף 1 ובסעיף 269.

סעיף 1 מגדיר מחזיק בזו הלשון:

"מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון."

סעיף 269 ממעט מההגדרה האמורה ומציין כדלקמן:

"מחזיק" - למעט דייר משנה.

הסעיף מגדיר דייר משנה כך:

"דייר משנה" - אדם הגר בחדר, או בחלק מחדר, של בנין שאחר מחזיק בו, והמשלם למחזיק דמי שכירות בעדו".

תחולתן של ההוראות האמורות זכתה להתייחסות השופט לוין ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4), 856 שם נקבעו הדברים הבאים:

"יש לראות את ההגדרות בסעיפים 1 ו-269 לפקודה כחלות זו לצד זו, כאשר ההגדרה שבסעיף 1 חלה באופן כללי, וההגדרה שבסעיף 269 באה למעט מההגדרה הכללית דייר משנה".

הפועל היוצא הוא, שמכיוון שהמשיבה לא גרה בנכס עפ"י ההגדרה לעיל, ומכיוון שהמשיבה שכרה חלק גדול מהנכס שהיה בחזקתה של חברת נילסן, אזי שימושה בנכס היה בלעדי ולצורך עסקי בלבד ועל כן אין לראות בה דייר משנה כמשמעו בסעיף 269 לפקודה.

על פניה הגדרה זו לא תחול הן על מי שאינו מתגורר בבנין, אלא מפעיל בו עסק, והן על מי ששכר קומה או חלק מקומה בבנין.

מכאן שיהא זה נכון לראות במשיבה מחזיקה בנכס אשר יש בידה להשיג על קביעת הארנונה הכללית.

טוען המערער כי החוק קובע מפורשות מיהו המחזיק, ובעקבות זאת מי רשאי לערער על קביעות ועדת הארנונה.

סעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע, כי:

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה".

הרציונל העומד מאחורי סעיף זה הוא שהרשות המקומית, כמי שמופקדת על נכסים רבים בתחומה, אינה יכולה לפקח פיקוח הדוק, בזמן אמת, על כל עסקה שנעשית בהם, ואין להכביד עליה יתר על המידה לענין זה.

סעיף 3 לחוק קובע כדלקמן:

"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה...".

אכן לשון החוק ברורה וגם תכליתה טובה.

לא להעמיד את העירייה הגובה כספים מנכסים רבים בבעיה מדי לגבות מיסי ארנונה עירונית, ולכן היא זכאית להסתמך על הרישום שנמסר לה, לחייב את המחזיק הרשום, שלו ניתנת גם זכות הערעור.

דא עקא, שאיני יכולה להתעלם מקביעת ועדת הערר אודות לוחות הזמנים כשם שלא ניתן להתעלם מקביעת ועדת הערר אודות הקשר הישיר שנוצר בינה לבין המשיבה (וע"כ להלן).

ה. מועד הגשת הערר

מועד הגשת הערר לועדה חרג מהמועד הקבוע בחוק.

על רקע זה טוען המערער כי היה על הועדה לדחות את הערר על הסף ומשלא עשתה כן, הרי שנפלה טעות בהחלטתה.

תימוכין לעניין המועדים, מוצא המערער בסעיף 3(א) ו-6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר").

סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן:

"מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה..."

סעיף 6 לחוק הערר מוסיף על כך וקובע בזו הלשון:

"הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר".

המשיבה אינה חולקת על עצם האיחור בהגשת הערר, אולם לטענתה הדבר נבע בין היתר מהתנהלותה של העירייה בעניין.

ועדת הערר שהחלטתה עומדת על הפרק בערעור זה מתייחסת אף היא לסוגיית המועדים בהחלטתה ומציינת, כי הוראות החוק נקבעו על מנת לקיים סדר תקין של דיונים ועל מנת למנוע עיכובים בהם. לדבריה, בפועל התהליך הזה לא מתקיים. לא נעשה תהליך רציף של דיונים ובקשות ביניים, אם צריך, ממועד ההשגה ועד הדיונים בערר, לוועדת הערר מגיע כל החומר רק לאחר כל ההתכתבויות בין הצדדים, וגם זה לעיתים לאחר תקופה ארוכה.

כמו כן מציינת הועדה בהחלטתה כי במקרה הנדון החיוב בארנונה לא הגיע אל המשיבה במישרין מהעירייה, אלא דרך המשכיר. על כן לא ניתן לדעת מתי הידיעה על גובה הארנונה הגיעה למשיבה וגם העירייה לא נקבה בפני הועדה במועד זה.

מהשתלשלות העניינים עולה המסקנה, כי החריגה של המשיבה מהמועדים הקבועים בחוק נבעה גם מהתנהלות המערער בעניין.

המועד אשר חלף מהגשת ההשגה לעירייה ועד הגשת הערר לועדה כשבתווך מתנהלת תכתובת בין שני הגורמים מלמדת כי היה ניסיון למצות את המאמצים עד תום בטרם הגשת ערר.

בנסיבות אלה, לא יהא זה נכון לראות בחריגה זו כשלעצמה דבר המצדיק קבלת הערעור, ועל כל פנים לאור קביעת ועדת הערר בדבר אשמו של המערער בשיהוי, אזי הוא מנוע מלהעלות טיעון זה בעתירה.

ו. סיווג פעילות המשיבה

על הפרק אם כן עומדת שאלת סיווג עסקה של המשיבה בתקופה הנדונה. מחד טוען העותר כי מאפייני הנכס המדובר אינם מתאימים לתעשייה אלא מאפיינים שירותים/משרד ומאידך קבעה הועדה שהסיווג המתאים לנכס הוא תעשיה.

הסיווג המתאים לעסקה של המשיבה מחייב אם כן ליבון והכרעה ולשם כך יש לבחון הן את מהות הנכס והן את פעילותו במהלך התקופה הנדונה. נקודת המוצא לדיון זה הינה שהסמכות לסיווג נכסים אשר נתונה לעירייה היא סמכות שבשיקול דעת, אולם שיקול דעת זה אינו מוחלט כי אם מוגבל.

העירייה כרשות סטטוטורית מפעילה את שיקול דעתה לצורך קביעת קריטריונים שיסייעו בהפעלת סמכויותיה. כך הוא המצב כאשר מדובר בצו שעניינו הטלת מס. בעניינו, צו הארנונה של עירית הרצליה מגדיר תעשיה כדלקמן:

"מבנה תעשייה המשמש בפועל לתעשייה."

הגדרה לקונית זו אינה מסייעת בקביעת הסיווג במקרה האמור, ועל כן אתייחס לכמה מן המבחנים המרכזיים שנקבעו בפסיקה.

אחד המבחנים המקדמיים הוא מבחן על דרך ההנגדה לפיו יש לשאול בכל עניין ועניין אם הפעילות בה אנו מדברים "נמשכת" אל מרכז הגרוויטציה של פעילות ייצורית או של מתן שירותים, לנוכח התאמת המוצר ללקוחות ספציפיים בשוק העסקי.

שילוב זה הקיים בפעילות המשיבה מחדד את הקושי לקבוע מהו מרכז הגרוויטציה של פעילותה, דבר המוביל אותנו למבחן אחר הוא מבחן היקף השימוש במוצר.

על פי מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר פעילות תיחשב כייצורית אם היא נועדה לשימוש הציבור הרחב, אולם היא לא תיחשב ככזו אם היא נועדה ללקוח שהזמינה.

במקרה שלפנינו לא נראה כי בכוחו של מבחן זה לסייע לנו בשאלת הסיווג המתאים לפעילות המשיבה, שכן הפרשנות לפיה ההבדל בין תעשיה ללא תעשיה הוא בייצור המוני מול ייצור על פי הזמנה לוקה בחסר.

אומנם המשיבה מוכרת ומשווקת את מוצריה בתחום הסחר האלקטרוני על פי הזמנה אך פעילותה טומנת בחובה גם אלמנט ייצורי של פיתוח תוכנה עליו שוקדים אנשי מחשוב ותוכניתנים.

עובדה זו מובילה אותנו למבחן המרכזי בפסיקה הוא מבחן יצירתו של "יש ממשי" במובחן מ-"יש ממשי" אחר.

מבחן זה אוזכר בע"א 798/85 פקיד שומה ירושלים נ' חברת ניקוב שרותי מחשב ירושלים בע"מ, (פ"ד מ"ב(4)):

"ההלכה שקבענו בפסק דין מסדה מאמצת כאמת מבחן חשובה ומרכזית את שמקובל היה עד אז, דהיינו שהמשמעות הייצורית אכן מוצאת את ביטויה הבולט בעשייתו של יש ממשי מחומרי גלם מוחשיים. אולם לצד אמת מבחן זו שאיננה בלעדית, יש לבחון היבטים אחרים כגון טיבו של תהליך הייצור על מרכיביו השונים, שכן רק אם נראה את המכלול, נוכל לקבוע בצורה נאותה ובודאות הנדרשת אם מתקיימים במפעל פלוני כל המרכיבים המהווים את המושג מפעל תעשייתי - הן התהליך התעשייתי של המפעל, והמהות הממשית של הפעילות הייצורית גם יחד".

חדירתו של המחשב בשנים האחרונות לתחומים רבים ומגוונים בחיינו הביאה לפיתוח תעשיה עתירת ידע המבוססת על מחשב לעיתים כאמצעי שירות ולעתים כאמצעי ייצור.

המשיבה כאמור היא חברת היי-טק העוסקת בפיתוח תוכנה בתחום הסחר האלקטרוני; חשוב לבחון האם פעילותה תורמת לפעילות ייצורית תעשייתית בהיותה יוצרת או מקדמת יצירתו של יש ממשי חדש או שמא כל פעילותה היא בבחינת אספקת שירות ללקוח, שאין בה תוכן מוחשי חדש.

במקרה דנן, אוזכר כבר לעיל כי פעילותה של המשיבה מורכבת הן מאלמנט של פיתוח והן מאלמנט של מכירה ושיווק המוצר תוך התאמתו ללקוחות ספציפיים.

מבחינת מהות העשייה, לא ניתן להתעלם מכך שבפעילות המשיבה יש גם אלמנט פיתוחי, שהוא בבחינת יש מוחשי חדש שנועד לענות על הצרכים המבוקשים בתחום הסחר האלקטרוני.

כתיבת תוכנה, פיתוחה והפיכתה לכלל מוצר מוגמר שלקוחות עושים בו שימוש שעיקרו עסקי, הוא בבחינת דבר מוחשי חדש גם אם בסופו של יום הוא מותאם ללקוחות ספציפיים. על כן על פי מבחן זה יש לכלול את פעילות המשיבה בנכס תחת קטגוריה של תעשיה.

מבחן נוסף הוא מבחן השבחת הנכסים. לפי מבחן זה פעילות ייצורית היא עשייה בטובין אשר משביחה את הערך הכלכלי של אותם טובין אף אם אינה מביאה לשינוי בצורה או ליצירתו של יש מוחשי אחר.

מבחן זה בהמשך למבחן הקודם רק מחזק את המסקנה כי יש לראות בפעילות המשיבה פעילות ייצורית שכן פיתוח התוכנה והבאתה לכלל השלמה הופכת את המוצר בכללותו גם לבעל ערך כלכלי, שכן ניתן למוכרו ולשווקו ללקוחות עסקיים.

מלבד זאת, עלינו לזכור כי שאלת סיווג פעילות המשיבה עולה במסגרת ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר. עקרון ידוע במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שההחלטה הנידונה נופלת לגדר מתחם הסבירות.

עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור (פ"ד לה(1), 421), בקובעו:

"עקרון אי-ההתערבות בשיקול הדעת המינהלי משמעותו כי במסגרת תחום האופציות הסבירות לא יתערב בית המשפט, אך הוא יתערב ויפסול הפעלת שיקול-דעת הבוחר באופציות החורגות מהתחום הסביר ...העיקרון בדבר אי-התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי פירושו כי הבחירה בין הפתרונות האפשריים השונים הנופלים למתחם הסבירות, כל כולה נתונה לרשות המינהלית...

סיכומו של דבר: חופש הבחירה המינהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול-דעתו הוא. בחירה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על-ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על-ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו".

במקרה דנן, החלטת ועדת הערר לסווג את פעילות המשיבה בקטגוריה של תעשיה לעניין הארנונה לא חרגה ממתחם הסבירות לנוכח העובדה שהאחרונה משלבת בפעילותה הן אלמנט של פעילות ייצורית הנובע מפיתוח תוכנה והן אלמנט של שירות אשר בא לידי ביטוי בהתאמת המוצר ללקוחות עסקיים שונים.

אחת האופציות הסבירות מתוקף השילוב האמור היה סיווג פעילות המשיבה כתעשייה כפי שועדת הערר אכן עשתה.

לפיכך במצב דברים זה אין מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטת הועדה.

סיכום

לאור כל האמור, אני קובעת כי דינו של ערעור זה להידחות.

המערער ישלם למשיבה 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק. כמו-כן זכאית המשיבה להוצאות המשפט אותן ישום הרשם. גם סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום 12/7/04, בהעדר.

ד"ר דרורה פלפל, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן