ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

ת"א 62611/03

מור אלמסלי נגד די.י.אס שירותי לויין (1998) בע"מ


15/8/2004

ת"א 62611/03

מור אלמסלי

נגד

1. די.י.אס שירותי לויין (1998) בע"מ

2. שפירא ליאור

בית משפט השלום תל אביב-יפו

כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר

[15.8.2004]

פסק דין

בפני תביעה על סך של 16,680 ₪ שהוגשה כנגד "די. בי. אס שרותי לויין (1998) בע"מ – YES" (להלן "הנתבעת 1"), על ידי לקוחה אשר קיבלה ממנה שירותי טלוויזיה לוויניים. התביעה הוגשה גם כנגד עורך דינה של הנתבעת 1, בשל הפעלת הליכי הוצאה לפועל וגביה של חוב בדרך רשלנית.

טענות הצדדים

טענות התובעת

התובעת התגוררה בדירה הנמצאת ברח' נחלת יצחק 18, תל-אביב (להלן: "הדירה"), נמנתה על לקוחות הנתבעת 1 וקיבלה ממנה בתשלום חודשי בהוראת קבע, שירותי טלוויזיה לוויינים.

התובעת עזבה את הדירה בחודש 11/02 ולאחר שביררה אצל הנתבעת 1 כי אין לה חוב, ביטלה את הוראת הקבע מהחשבון בו בוצע החיוב החודשי.

לאחר הפעלת הליכי הוצל"פ, לרבות עיקולים על חשבון הבנק שלה, ללא שקיבלה כל התראה ו/או תביעה קודמים, התברר לתובעת כי חרף הבירור המוקדם, נותרה חייבת סכום כספי, לא גדול, בסך של 358 ₪ עבור שירותים שקיבלה מאת הנתבעת 1וזאת עבור תקופת החודש האחרון, שלפני ניתוקה מהשירות.

הנתבעת 1, אשר ביקשה לגבות חוב זה, הגישה ביום 10.04.2003, באמצעות הנתבע 2, תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר אלקטרוני,לגביית יתרת החוב בסך של 358 ₪, ליום התביעה (הכולל הפרשי ריבית והצמדה), בבימ"ש השלום בתל-אביב, במסגרת תיק אזרחי מס' 719909/03 (להלן: "החוב").

עובר להגשת התביעה, לא קיבלה התובעת כל דרישה ו/או התראה לתשלום החוב, מהנתבעת 1 או מהנתבע 2.

בתביעה לגביית החוב, ציינה הנתבעת 1, כי כתובתה של התובעת, לצורכי התביעה, הנה רח' נח מוזס 13, תל-אביב 67442. כתובת זו, הנה כתובת בית עסקו של אביו של בעלה לשעבר, ממנו התגרשה ביום 24.02.2000, כלומר, עוד טרם ההתקשרות בין התובעת ו והנתבעת 1.

כתובת זו, לא נמנתה על כתובתה הרשמית של התובעת בשום שלב ולפיכך, לא ברור מדוע בחרה הנתבעת 1, לציין כתובת זו ככתובת למסירת מסמכי בי-דין הרלוונטיים לתביעת גביית החוב. חרף האמור, נמסרו מסמכי התביעה בכתובת זו, ביום 9.5.03.

לטענת התובעת, מסירה זו אינה כדין והחומר נשוא כתב התביעה לגביית החוב, לא הגיע אליה מאחר שהיא איננה מתגוררת בכתובת זו ואין מקבל המסירה, "מתגורר עם התובעת" כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות").

חרף האמור, הגישה הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, בקשה לפסק-דין בהעדר בקשת רשות להתגונן וביום 18.06.03, ניתן פסק-דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, הכולל חיוב התובעת בחוב, באגרת בימ"ש, בהוצאות תביעה, ושכר-טרחת עו"ד.

הנתבעת 1, לא העבירה העתק פסק-הדין לידי התובעת ובחרה לפתוח תיק הוצל"פ מייד עם קבלת פסק הדין, אצל הנתבע 2, בלא כל שיהוי או המתנה.

לטענת התובעת, הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 2, אשר ידעו היטב כי הכתובת אשר ציונה בכתב התביעה לגביית החוב ובה נמסרה ההזמנה (רח' נח מוזס 13, תל-אביב), אינה כתובת התובעת, ציינו בבקשה לביצוע פסק-הדין שהגישו ללשכת ההוצל"פ נשוא נספח ג', כתובת שונה רח' אברבנאל 29/5, ראשון לציון. בכתובת זו, מתגורר בעלה לשעבר של התובעת, ממנו התגרשה ביום 24.02.2000 כאמור לעיל, עוד טרם התקשרה התקשרות לקבלת שירותי הנתבעת 1.

גם כתובת זו, לא היוותה כתובת רשמית של התובעת. היא לא התגוררה בכתובת זו, ואין המתגוררים בה מהווים "בן משפחה הגר עימו", כדרישת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. חרף האמור, נמסרה מסירת האזהרה, בכתובת זו והחתימה עליה נחזית כחתימתה, אף שהתובעת לא קיבלה אותה ולא חתמה עליה.

הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, החלו לפעול לגביית החוב בתיק ההוצל"פ, ועיקלו חשבונות בנק של התובעת (שכן מלבד זאת, בהעדר ידיעה על כתובתה הנכונה של התובעת, לא היה להם מקום שבו יכלו לבקש לעקל נכסים או לבקש מאסר התובעת, למרות הכתובות שכללו בכתב התביעה ובתיק ההוצל"פ). התובעת אשר עד אז לא היתה מודעת לחוב, כמו גם להליכים המשפטיים אשר התנהלו נגדה, כאמור לעיל, נדהמה לגלות כי הוטל עיקול על חשבונותיה על ידי הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2.

מייד ובסמוך לכך, פנתה התובעת ביום 08.09.03 למשרדו של הנתבע 2, על-מנת לברר פשר הדבר. הוסבר לה על-ידי מי מעובדי הנתבע 2, כי קיים חוב לטובת הנתבעת 1, בתיק ההוצל"פ, העולה על 2,500 ₪ וזאת בגין חוב יסודי של כ 350 ₪. התובעת נתקלה בסירוב הנתבע 2 או מי מעובדיו, לקבל הסברים נוספים ו/או מסמכים הנוגעים להליכים המשפטיים שהתנהלו כנגדה כאמור וזאת תוך התייחסות משפילה, יחס מזלזל והתעלמות מזכויותיה הבסיסיות והחוקיות של התובעת.

ביום 14.09.03, פנתה התובעת אל הנתבע 2, באמצעות בא-כוחה (להלן: "הפנייה").

בפנייה פירטה התובעת השתלשלות האירועים על-פי הנסיבות, כמפורט לעיל. כמו כן, הובהר לנתבע 2, כי התרשלות מי מעובדי משרדו גרמה נזק לתובעת שכן,הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, החלה לפעול בהליכים לגביית החוב בתיק ההוצל"פ, אף שמעולם לא נמסרה לתובעת כל התראה ו/או אזהרה ו/או התביעה, בדבר קיומו של החוב.

בפנייה הודע לנתבע 2, כי התובעת תפקיד את מלוא החוב, מיום 16.09.03, כתשלום תחת מחאה וזאת על-מנת לגרום לביטול מיידי של ההליכים בתיק ההוצל"פ הננקטים נגד התובעת ואשר מסבים לה נזק. כן צוינה בפנייה, כוונת התובעת לתבוע את נזקיה, אולם תוך סייג, כי אם תועבר על-ידי הנתבע 2, הודעה על סגירת תיק ההוצל"פ נגד התובעת, תוך הסכמת הנתבעת 1, לקבל את סכום החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ומחילה על יתרת החוב, תוותר התובעת על תביעה כאמור.

על-מנת להקטין את נזקיה, שילמה התובעת את מלוא החוב ביום 18.09.03, בסך של 2,550 ₪. בו ביום, בוצעה פנייה באמצעות בא כוחה של התובעת, אל הנתבע 2 ובה צוין דבר תשלום החוב בתיק ההוצל"פ תחת מחאה בהמשך לפנייה מיום 14.09.03 וכן, דרישה לקבל הודעה מטעם הזוכה על ביטול הליכים כללי בתיק ובמיוחד בחשבון הבנק של התובעת. כן צוין כי נוכח הנסיבות האמורות, התבקש הנתבע 2, להמציא ביטולים אלה כבר ביום א' (כשהפנייה בוצעה ביום ה'). הנתבע 2 ו/או מי מטעמו לא המציא כל תגובה ו/או ביטול הליכים והמשיך להתעלם מפניות התובעת. התובעת פנתה ללשכת ההוצל"פ ביוזמתה, וקיבלה ביטולים לחשבונות הבנק שלה, תוך בזבוז זמן מיותר.

בשל המעשים ו/או המחדלים המתוארים לעיל, סבורה התובעת כי על הנתבעים לשלם לה יחד ולחוד סך 2,550 ₪ מיום 18.09.03, אשר שולמו לתיק ההוצל"פ, בקיזוז הסך של החוב, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, תשלום שכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪ בצירוף מע"מ, שהיה על התובעת לשאת בו כדי להגן על זכויותיה, סך 10,000 ₪ , עבור עגמת נפש ובסה"כ 16,680 ₪.

טענות הנתבעים

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף. עיקר טענותיהם היו שהתביעה נעדרת עילה, יש לסלקה על הסף מחמת מעשה בית דין, חוסר יריבות בין הנתבע 2, עו"ד ליאור שפירא לבין המשיבה, שימוש לרעה בהליכי משפט וכי הנזקים הנטענים חסרי כל ביסוס.

טענות הנתבעים נדחו על ידי בית משפט זה, בהחלטה מיום 15/1/2004 בין היתר בהסתמך על פס"ד בע"א 2273/02 פסל נגד חברת העובדים (טרם פורסם) שבו נקבעה ההלכה לפיה, יש להכיר בקיומה של חובה של בעל דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי.

טענה נוספת טענו הנתבעים בכתב ההגנה לפיה, היה על התובעת לפעול על דרך בקשה לביטול פסק הדין שניתן באין הגנה ולא להגיש את התביעה דנן.

לעניין עובדות כתב התביעה, טוענים הנתבעים כי ביום 7/9/01, חתמה התובעת על בקשת הצטרפות לשידורי הטלוויזיה בלוויין, שירותים הניתנים על ידי הנתבעת 1. בניגוד לתנאי הסכם ההצטרפות, לא עמדה התובעת בהתחייבויותיה על פי ההסכם ולא שילמה את חובה לנתבעת 1. ביום 24/2/03 נשלח מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים למענה של התובעת, כפי שציינה בעצמה בבקשת ההצטרפות (נחלת יצחק בניין B 18 דירה 232) ואולם, המכתב חזר בציון "עזב".

לטענת הנתבעת, התובעת עזבה את הכתובת בה התגוררה, מבלי לשלוח לנתבעת 1 הודעה בכתב לניתוק או הפסקת השירותים, זאת למרות שהייתה מחויבת לכך על פי סעיף 7 רבתי לתנאי ההסכם. מכתב ההתראה נוסף נשלח למען, אותו מסרה התובעת לנתבעת 1, כמען שבו ניתן לאסוף את המפענחים, רחוב נח מוזס 13 תל אביב, הוא המען שצוין בכתב התביעה ואולם, המכתב לא נענה. מכתב זה מצא לטענת הנתבעים, דרכו לידי התובעת או אחר מטעמה ולא חזר כקודמו לכתובת השולח. מכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, הומצא הן לכתובת אותה מסרה התובעת עצמה למבקשת בבקשת ההצטרפות ובמקביל לכתובת שמסרה לאחר מכן, ככתובת לאיסוף המפענחים.

ביום ה 15/4/03, הגישה הנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, הנתבע 2, תביעה בסדר דין מקוצר כנגד התובעת.

הנתבעים ביקשו להמציא את התובענה למענה של התובעת אותו מסרה התובעת בבקשת ההצטרפות ולחילופין למען שניתן לאיסוף המפענחים. משעלה ספק בדבר היות התובעת מתגוררת במען אותו מסרה, פנו הנתבעים לחוקר מטעמם, על מנת לאתרה וזה מסר את התובענה למען שאותר ברח' אברבאנל 29/5 ראשון לציון, לידי אדם שהזדהה כ"תומר בעלה".

ביום 18/6/03, ניתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעם התובעת. ביום ה 29/6/03 הוגש פסק הדין ללשכת הוצאה לפועל לשם ביצועו.

לשכת ההוצאה לפעול המציאה ביום 18/7/03, באמצעות רשות הדואר, את האזהרות למען הרשום ברח' אברבאנל 29/5 ראשון לציון, בו מתגוררת משפחת אלמסלי וכך אף נחתם באישור המסירה בו נכתב כי הוא נמסר לידי הנמען אלמסלי מור, היא התובעת.

ביום 2/9/03, פנתה התובעת למשרדי הנתבע 2 וביקשה לקבל פרטים בגין חובה. במעמד השיחה נמסרו לה פרטי חשבון הבנק להפקדת חלק מהסכום ונאמר לה ליצור קשר לאחר התשלום על מנת שלא יימשכו כנגדה הליכי הוצאה לפועל.

ביום 3/9/03 פנתה אם התובעת למשרדי הנתבע 2 וביום 4/9/03 פנתה שוב התובעת. בשתי הפניות, נתבקשו הנתבעים לוותר על החוב בשל ניתוח עתידי הצפוי לתובעת.

כל אותה העת, ניסוהנתבעים להגיע עם התובעת להסדר תשלומים ואולם, התובעת סירבה לכל ההצעות תוך שהיא מדגישה מפורשות כי אין היא מתכוונת לשלם דבר מלבד קרן החוב.

ביום 9/9/03, פנה בא כוחה של התובעת, עו"ד שחם למשרדו של הנתבע 2 וביקש לברר את החוב האמור. בסוף השיחה טען עו"ד שחם, כי יגיש בקשה לביטול פסק דין, הוא ההליך הנכון במקרים בהם נטען כגון דא. ביום 14/9/03 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה, למשרד הנתבע 2 במכתב הדורש באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הנתבעים יודיעו בכתב "עד ליום 15.09.03, בשעה 18:00" כי הם סוגרים את תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד התובעת שכן, אחרת, התובעת תתבע את הנתבעים.

משלא נענו הנתבעים לאולטימטום שהציבה בפניהם התובעת, הגישה התובעת ביום 4/11/03 את התובענה דנן.

עוד טוענים הנתבעים כי התובעת פעלה בניגוד גמור להסכם בינה ולבין הנתבעת 1 ולא הודיעה לה על הפסקת ההתקשרות ולא שילמה את התחייבויותיה כעולה מהסכם ההתקשרות. התובעת ידעה ו/או היה עליה לדעת, כי הנה חבה לנתבעת 1 משנהנתה משירותיה בלא שתשלם ואין בעצימת עיניה של התובעת בכדי לפטור אותה מאחריותה. מאחר שהתובעת לא שילמה לנתבעת 1, הביאה היא במעשיה ו/או במחדליה, לנזקיה הנטענים ולניתוק כל קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים ובין הנזקים שנגרמו לתובעת (והמוכחשים מכל וכל) והדבר עולה כדי אשם תורם בגובה 100%.

דיון

עיקרה של התביעה דנן הוא, חובת הזהירות המוטלת על חברה מסחרית שנותנת שירות לציבור צרכנים רחב, בבואה לגבות חוב מלקוחותיה.

העובדות

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת נמנתה על לקוחותיה של הנתבעת 1 עובר להגשת התובענה, בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים מיום 7/9/01 לקבלת שירותי הנתבעת 1. בעת ההתקשרות, מסרה התובעת כי כתובתה היא נחלת יצחק בניין B מס 18 מס' דירה 232 (ר' נספח א' לכתב ההגנה).

התובעת ביקשה להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת 1 ולשם כך הייתה צריכה למסור את המפענחים. התובעת הודיעה לאנשי הנתבעת לאסוף את המפענחים מרחוב נח מוזס 13 בתל אביב. כתובת זו היא כתובת עבודתו של אבי בעלה לשעבר של התובעת.

שליח מסירה, מר חנן קויפמן מטעם הנתבעים, איתר את כתובתה של התובעת ברח' אברבאנל 29/5, ראשון לציון (להלן: "הדירה בראשל"צ") ולכתובת זו, הומצאה התביעה על ידי שליח מסירה מטעם הנתבעים, לידי מי שנחזה להיות בעלה של התובעת (להלן גם "תומר", ביום 9/5/03. לכתובת זו גם הומצאה גם האזהרה של לשכת ההוצאה לפועל ביום 18/7/03, אשר בוצעה על פי הכתוב באישור המסירה, על ידי שליח רשות הדואר לידי הנתבעת בעצמה (נספח ה' לכתב ההגנה).

במהלך שמיעת הראיות, הוגשה ללא התנגדות, החלטת בית הדין הרבני בתל אביב, ממנה עולה כי התובעת התגרשה מבעלה תומר ביום ב' יז' שבט תש"ס - 24/1/2000 (ר' ת/1).

דהיינו, בעת שהומצא כתב התביעה, אשר התקבל לכאורה על ידי תומר ובעת שהומצאה האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל על ידי פקיד רשות הדואר ביום 9/5/03 וביום 18/7/03 בהתאמה, הייתה התובעת גרושה כשלוש שנים וחצי.

בהתאם להוראת תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 : "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו..." ובהתאם לתקנה 481 לתקנות שעניינה "המצאה לבן משפחה" נכתב כי: "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים..."

ההכרעה בתיק זה תיגזר מהתשובה למספר שאלות וביניהן, האם התובעת התגוררה בדירה בראשל"צ; האם ההמצאה לדירה בראשל"צ הייתה המצאה כדין ומהי משמעותו של אישור איש הדואר.

בתצהירה (כתב התביעה שאומת בתצהיר על פי התקנות) כתבה התובעת כי בדירה בראשל"צ, מתגורר בעלה לשעבר, ממנו התגרשה ביום 24.02.2000, עוד טרם התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1.

לפיכך, כתובת הדירה בראשל"צ, לא היוותה כתובת רשמית של התובעת. היא לא התגוררה בכתובת זו, ואין המתגוררים בה מהווים בני משפחה הגרים עימה', כדרישת חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967. חרף האמור, נמסרה מסירת האזהרה בכתובת זו והחתימה עליה נחזית כחתימתה, אף שהתובעת לא קיבלה אותה ולא חתמה עליה. (ר' סעיפים 22-24 לכתב התביעה).

התובעת חזרה על הדברים הללו בחקירה הנגדית והעידה כי ברח' אברבנאל 29/5 בראשל"צ, גרים חמה וחמותה לשעבר והיא עצמה, אף פעם לא גרה בכתובת הזו. בעלה לשעבר לא מסר לה את התביעה או כל מסמך אחר (ר' עדותה מיום 16/5/04 ע' 7 ש' 11-20). עובדות אלו לא נסתרו בחקירה נגדית.

הנתבעים טוענים כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את העובדות, ולא היא. טענתה היסודית של התובעת היא, שנודע לה לראשונה על דבר הגשת התביעה נגדה רק לאחר שהודיעו לה מהבנק שחשבונותיה עוקלו. הנתבעים ניסו לשכנע את בית המשפט כי המצאת כתבי בי דין לכתובת הדירה בראשל"צ היא המצאה כדין ולפיכך, הנטל מוטל דווקא על כתפי התובעת.

אינני תמים דעים עם הנתבעים - שומה עליהם להראות זיקה בין התובעת לדירה בראשל"צ ולא סתם זיקה, אלה זיקה הקושרת את התובעת באופן כזה, שהמצאה לכתובת זו, תחייב אותה לכל דבר ועניין.

המקור לכתובת הדירה בראשל"צ ומשמעות ההמצאה לכתובת זו

מען הדירה בראשל"צ כמען להמצאה, הועלה לראשונה על ידי מר חנן קויפמן, אשר נתן תצהיר והעיד מטעם הנתבעים. מר קויפמן הוא מנהל חברת שליחויות ואיתורים בשם .ירם בע"מ" ועורך שליחויות ואיתורים עבור הנתבע 2 מזה כ 7 שנים. בתצהירו כתב מר קויפמן כי הנתבעים נתנו בידו כתבי בי דין הנוגעים לתובענה דנן והוא התבקש להמציאם לתובעת בכתובת נח מוזס 13, תל אביב. בעת שנתנו בידו הנתבעים את מסמכי בי דין למסירה, יידעו אותו כי הכתובת הרשומה, הנה הכתובת שנתנה התובעת לצורך איסוף המפענחים. כשהגיע לכתובת הנ"ל התברר לו כי זהו אזור תעשיה והתובעת אינה מתגוררת בכתובת הנ"ל. לפיכך, ערך חקירה לבירור כתובתה של התובעת, על מנת למסור לה את ההזמנה לדין. בהסתמך על מאגר המנויים הרשומים בבזק, בדיקת "דפי זהב" של העיר ראשון לציון לשנת 2003 והעתק מאתר המנויים של חברת פלאפון, הגיע למסקנה כי התובעת מתגוררת בכתובת הדירה בראשל"צ. מר קויפמן הגיע לדירה בראשל"צ ומסר את כתבי בי הדין לידי אדם בשם תומר אשר הזדהה כבעלה של התובעת.

מחקירתו הנגדית של מר קויפמן עלה, כי איננו חוקר מוסמך ואין לו השכלה פורמלית של חוקר ולכן אסור לו לבצע איתור דרך מקורות חסויים. אם הוא זקוק לאיתור בעייתי, כי אז הוא פונה למשרד חקירות אשר מבצע עבורו את האיתור. בתיק דנן, התבקש לבצע מסירה ולא התבקש לאתר את כתובתה של התובעת. מר קויפמן לא הוציא דו"ח ממרשם האוכלוסין או דו"ח ממשרד הפנים אך יחד עם זאת, הודה בחקירה נגדית כי היו מקרים שהפרטים שהופקו מדפי זהב היו שגויים (ר' עדותו עמ' 12 ש' 3-13 לפרוטוקול). אם היה יודע שהתובעת גרושה, לא היה ממציא את כתבי בית הדין לידי בעלה לשעבר (ר' עדותו ע' 13 ש' 6).

עו"ד ערן קנובל, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים, נחקר בחקירה נגדית לעניין כתובתה של התובעת. מחקירתו הנגדית עולה תמונה לפיה, למרות שמוסכם על הצדדים שהמידע המוסמך ביותר אודות כתובת התובעת, הוא מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ולמרות שהכתובת במשרד הפנים הייתה בנחלת יצחק (ר' ע' 16 ש' 24 לפרוטוקול), נמסרה הכתובת ברח' נח מוזס, ככתובת למסירת כתב התביעה. כאשר התברר כי הכתובת בנח מוזס, היא כתובת של אזור שאינו אזור מגורים, על סמך איתור של איש המסירות, הומצא כתב התביעה לידי אדם בשם תומר שהציג עצמו כבעלה של התובעת בכתובת בראשל"צ ובלשונו של עו"ד קנובל:

"ש. האם שלחת מכתב התראה לתובעת, כאשר קיבלת את הטיפול בחוב?

ת. בוודאי. שלחתי שני מכתבי התראה: הראשון: נשלח לכתובת נחלת יצחק 18, שחזר ומכתב התראה שני נשלח לנוח מוזס ולא חזר. כעקרון כעניין שבשגרה אנו בודקים כתובות לראות מה קורה כשחוזר מכתב. גם במקרה זה נעשתה בדיקה, במשרד הפנים ואצלנו לפי הרישומים הכתובת הייתה נחלת יצחק, בזמנו, במשרד הפנים.

ש. ז"א שנכון יהיה לומר שלאחר שהמכתב מנחלת יצחק חזר, עקב הסיבה שרשום "עזב" הבנת ששם התובעת כבר לא מתגוררת?

ת. מניסיוני זה לא נכון, יש חייבים שמתחמקים ונתקלתי במס' מקרים לא קטן, שלמרות שכתוב "עזב" האדם מתגורר באותה כתובת.

ש. אבל לא פנית פעם נוספת לכתובת שברחוב נחלת יצחק?

ת. נכון לא פניתי.

ש. ז"א אתה סברת לנכון, מאחר והמכתב לנוח מוזס לא חזר סברת, שהתובעת מתגוררת בנוח מוזס - האם נכון?

ת. אין פה עניין של סבירות או לא. בשביל זה אנו משתמשים במוסרים ובחוקרים כדי שיוודאו את הכתובת ויבצעו מסירה.

ש. לאחר הגשת התביעה, האם הבנת שהנתבעת לא מתגוררת ברחוב נוח מוזס?

ת. כן, אחרי שהמוסר ביצע את המסירה, הבנתי שהתובעת לא מתגוררת ברחוב נוח מוזס.

ש. האם לפני שהתובעת אותרה בכתובת בראשון לציון אך לאחר שהבנת שהיא לא מתגוררת בנוח מוזס - האם הבנת שמכתבי ההתראה שנשלחו לנוח מוזס ולנחלת יצחק כלל לא נמסרו ליעדם?

ת. נהפוך הוא. ברגע שמכתב ההתראה לא חזר מנוח מוזס והיא מסרה את הכתובת למסירת המפענחים אצל חמיה לשעבר, שלטענתה עזר לה מאוד, אז ברור לחלוטין שגם מכתב ההתראה הגיע ליעדו וגם כתב התביעה.

ש. אני רוצה לשאול, כיצד עורך דין סביר, לאחר שהוא שולח התראה לרחוב נחלת יצחק בתל אביב ולנוח מוזס בתל אביב, מקבל שהמכתב לגבי נחלת יצחק חזר מהסיבה שהנמען עזב, מכתב ההתראה לנוח מוזס לא חזר, מגיש תביעה שהכתובת הרשומה היא נוח מוזס, מגיע מוסר מטעמו ומסתבר לו כי זהו מוסך, מבקש מהמוסר שיאתר את אותה הנתבעת, אשר מאתר אותה לבסוף בראשון לציון - האם לא עלה בדעתך, שכל ההליכים שקדמו לאותו איתור בראשון לציון, בכלל לא הובאו לידיעת הנתבעת , כגון מכתב ההתראה?...

...

ת. המוסר לא אמר שמדובר במוסך, אלא במבנה עסקים גדול. מניסיוני, במקרים בהם חייבים ונתבעים מחליפים כתובות באופן רציף, מה גם שמדובר באישה צעירה שיכולה להחליף דירות כל שנה או פחות ולכן, העורך הדין הסביר לטעמי, לא צפה ולא יכול לצפות שיש איזו סיבה שמכתב ההתראה או כתב התביעה לא יגיעו ליעדם, מה גם שבמקרה הספציפי הזה גם לשכת ההוצאה לפועל, דואר ישראל ביצע מסירה של הוצאה לפועל שנמסרה בכתובת אברבאנל 29 בראשון לציון. שזה מחזק שהמסירה של המוסר מטעמינו, אכן איתר אותה". (פרוטוקול ע' 16-19).

אכן, יש ממש בטענת התובעת כי עו"ד סביר היה צריך להבין כי נוכח ריבוי הכתובות, היה הכרח שהעניין ייבדק לעומקו וזאת לפני שנוקטים הליכי גביה דרסטיים כגון עיקול.

לא זו אף זו, אילו היה התיק מוגש לביצוע לאחר 1/8/04 כי אז בהתאם לתיקון תקנות ההוצאה לפועל חובה הייתה על ב"כ הנתבעת להמציא אישור על כתובת התובעת כפי שהוא מופיע במשרד הפנים כדלקמן:

"בתקנה 1 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן – התקנות העיקריות), לפני ההגדרה "החוק" יבוא:

"אישור בדבר פרטי החייב – אישור ממשרד הפנים או מגופים אחרים, אשר יחליט עליהם מנהל בתי המשפט, בדבר שם החייב, מענו, שם אביו ומספר הזהות שלו, כרשום במרשם האוכלוסין (להלן – המרשם)..."

כך גם תוקנה תקנה 11 לתקנות העיקריות שעניינה "נספחים לבקשת ביצוע ותחליפיהם" בתקנה 2 לתיקון:

"בתקנת 11 לתקנות העיקריות –

בתקנת משנה (א) –

(1) במקום הרישה יבוא "לא תקובל לרישום בקשת ביצוע אלא אם כן יצורפו לה:

(2) אחרי פסקה (2) יבוא:

(3) אישור בדבר פרטי החייב, אלא אם כן אישר המוציא לפועל לקבלה לרישום לאחר שראה כי הבקשה מוגשת כנגד חייב שאין חובה על פי דין לרשום את פרטיו במרשם; ..." (בתקנות ההוצאה לפועל (תיקון) התשס"ד – 2004 סע' 1 )

אמנם התיקון אינו רלוונטי לזמנים הרלוונטיים של התביעה, אולם בהחלט יכול הוא להצביע על המגמה לפיה, נדרשת בדיקה מעמיקה ואישורים לעניין פרטי חייב, טרם ביצוע הליכי הוצאה לפועל.

עד להטלת העיקול, לא נגרם נזק של ממש מההליכים המשפטיים שננקטו ושהתובעת לא ידעה עליהם כלל ועיקר. הנזקים להם טוענת התובעת הינם הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפעלת הליכי ההוצאה לפועל על ידי הנתבע 2 אשר הפעילם ברשלנות לטענתה.

מצד אחד, היה ברור כי הכתובת בנחלת יצחק - הכתובת אותה מסרה התובעת בעת חתימת ההסכם איננה רלוונטית ומצד שני, הסתבר כי מכתב שנשלח לכתובת בנח מוזס - הכתובת אותה מסרה התובעת ככתובת לאיסוף המפענחים, היא מוסך או אזור עסקים שבו מן הסתם התובעת לא מתגוררת. עם זאת, מכתב האזהרה שנשלח לכתובת זו, לא חזר ולכן, אליבא דעו"ד קנובל, יש אולי אינדיקציה כי הגיע לתעודתו. מצד שלישי, על פי בדיקה שעשה איש המסירות, מר קויפמן, שאינו חוקר פרטי מוסמך, מתגוררת התובעת בראשל"צ. בכתובת זו, לא נמסר לתובעת כתב התביעה אלא, לאדם שאמר שהוא בעלה. והמשיך עו"ד קנובל להעיד כדלקמן:

"ש. האם העובדה שהמכתב לא חזר מהווה מבחינתך אישור שהוא נמסר לנמען ?

ת.מכתב שלא חזר מהווה איזו שהיא אינדיקציה שהוא הגיע ליעדו.

ש. זאת למרות שאתה שולח מכתב שלא לכתובת הרשומה של הנמען

ת. במקרה הספציפי הזה התובעת מסרה את הכתובת לאיסוף המפענחים וגם לשם נשלח מכתב התראה שלא חזר שני אלה יחד היוו בסיס לכך שזו הכתובת למסירת כתב התביעה

ש. האם הכתובת שנמסרה לצורך איסוף המפענחים מהווה עבורך כתובת למסירת כתבי בי דין?

ת. בשלב הראשון כן אולם שהמוסר מגיע למקום ומגיע למסקנה שאין זו הכתובת הנכונה הוא צריך לעשות או איתור שטח או להעביר למשרד החקירות. אבל הוא חייב למסור את זה לנתבע או למי מטעמו בהתאם לתקנות סדר הדין.

ש. האם הועברה המסירה לחוקר פרטי?

ת. לא

ש. האם השליח מטעמך וידא מהי כתובת האמיתית של התובעת?

ת. כן.

ש. האם השליח אימת את עצם מגוריה של התובעת בפועל?

ת. בהתאם לנתונים שנמסרו כן והייתה לכך אינדיקציה נוספת שגם דואר ישראל ביצע שם מסירה ולאור העובדה שפקודת הראיות וחוק הדואר קובעים שמסירה על ידי דוור היא מסירה כדין זה נתן לנו חיזוק שזו הכתובת" (פרוטוקול ע' 23-24).

ובהמשך נשאל עו"ד קנובל:

"ש. האם נכון יהיה להגיד שבמידה וטענת התובעת נכונה והיא מעולם לא התגוררה בכתובת אשר בראשון לציון ובו נמסרה התביעה והאזהרה של ההוצל"פ – אז לא מדובר במסירה כדין ?

ת. אני מוכן לתת חוות דעת משפטית בעניין תשלח לי את השאלה למשרד" (פרוטוקול ע' 25 ש' 4-7).

דבריו אלה של עו"ד קנובל, אשר מובאים באריכות, יוצרים את הרושם של אי וודאות גבוהה מאד בדבר ההמצאה. מדובר בשלוש כתובות: אחת שנתנה התובעת ושהיה ברור שבה אין היא נמצאת (נחלת יצחק), השניה, כתובת שנמסרה לאיסוף המפענחים (נח מוזס) שאינה מקום מגורים למרות שמכתב אזהרה שנשלח לכתובת זו, לא חזר והכתובת השלישית, בראשל"צ, שם בוצעה מסירה לאדם שהציג עצמו כבעלה של התובעת ומסירה נוספת על ידי הדואר באמצעות דוור שזהותו עלומה ועל אישור המסירה, חתימה בלתי מזוהה של המקבל.

בנסיבות העניין, נוכח הבילבול הרב, היה צריך להתגנב חשש לליבו של ב"כ הנתבעת 1, שעוסק הרבה מאד בהוצאה לפועל כדבריו, כי יכולה להתעורר בעיה עם כתובת המסירה. לפיכך, שומה היה עליו להיכבד ולהיכנס לעובי הקורה, לשכור במקרה דנן חוקר פרטי מוסמך, לא להסתפק באיתור שנעשה על ידי פקיד המסירה ולדאוג להמצאת כתבי בי דין במסירה אישית לידי התובעת עצמה.

התרשמתי מעדותה של התובעת כי היא איננה מקלה ראש בחובותיה וכי עובר לניתוק ההתקשרות עם הנתבעת 1, ביררה אם יש לה חוב ורק לאחר שנמסר לה כי אין לה חוב, הורתה להפסיק את הוראת הקבע. עדויות או ראשית ראיה להתקשרויות הללו, מצויות ברישומי הנתבעת 1.

נוכח התשובה שקיבלה מהנתבעת 1 לעניין העדר חוב, לא ראתה התובעת כל צורך ונחיצות לעדכנה בכתובתה החדשה וזאת נוכח ניתוק הקשרים עימה. התובעת עברה לגור עם אמה, מקום שם יש חיבור לנתבעת 1 ולכן לא העתיקה את החיבור למקום אחר. לאחר שהגיעה למקום מגורים אחר, עדכנה את כתובתה במשרד הפנים. כך נרשם בפרוטוקול בעמ' 8: "על פי הרשום בתעודת הזהות של התובעת יש תדפיס מיום 16/2/04 ובו מופיעה הכתובת גרונר 4 בני ברק. מתוך הרישום לא ניתן ללמוד בוודאות מתי בוצע השינוי".

דבריה של התובעת מתיישבים עם הראיות שהיו בפניי ועם המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעים ובתוכם שרשרת השיחות ומועדי השיחות בין התובעת לפקידי הנתבעת 1.

בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 (להלן "פקודת הראיות"), הגם שלחלק מדבריה של התובעת, אין סיוע, ראיתי להעדיף עמדתה, על עמדת הנתבעים. גם לעניין אותם חלקים שם בחינת עדות יחידה, ראיתי להעדיף את עדותה של התובעת. שוכנעתי כי הנתבעת, אשר התגרשה בתחילת שנת 2000, לא גרה עם בעלה לשעבר בדירת הוריו בראשל"צ בחודש יולי 2003, עת הומצאה לכתובת זו, האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

כל הקושר את התובעת לכתובת בראשל"צ, הם רישומי בזק, דפי זהב ופלאפון. המעניין הוא שבטופס ההרשמה, מסרה התובעת מספר טלפון סלולרי של חברת אורנג' דווקא, ועל פי דברו של עו"ד קנובל, הושארה לה בטלפון זה הודעה קולית (ר' עדותו בע' 15 ש' 22). לכן, כאשר יש רישומים לא מוסמכים של חברות מסחריות כנגד עדותה של התובעת, ראיתי להעדיף את עדותה על פניהם. לאחר גירושי התובעת מבעלה בתחילת שנת 2000, עברה לגור בנחלת יצחק, שם כרתה הסכם עם הנתבעת 1 בשנת 2001. ביום 18/12/02 רשום אצל הנתבעת 1 כי התובעת ביקשה להתנתק (ר' עדותו של עו"ד קנובל עמ' 16 ש' 8). לדברי התובעת, לאחר ההתנתקות, עזבה את הדירה בנחלת יצחק ועברה לגור אצל אמה ולאחר מכן, עברה לגור בבני ברק. אינני רואה כל סיבה לקבוע שלאחר שעזבה את הדירה בנחלת יצחק, שבה לגור עם בעלה לשעבר, ממנו התגרשה כשלוש שנים לפני כן.

בניגוד לכל הראיות, בניגוד לכתוב בתצהירו, בניגוד לכתוב בתצהירו של מר קויפמן, בניגוד למה שאמר בחקירה נגדית ובניגוד לדבריו של מר קויפמן בחקירה נגדית, כתב ב"כ המלומד של הנתבעים בסעיף 23 לסיכומיו כהאי לישנא:

"ויודגש, כי אם הייתה נכונה טענת התובעת ולפיה עזבה את הדירה בתל אביב לדירת אמה הכיצד מסבירה היא כי רשומה כתובתה במען שבראשל"צ במשרד הפנים ובחברת בזק שעה שלטענתה מעולם לא התגוררה שם?!!."

הלא ברור מהראיות כי לא היה רישום במשרד הפנים לפיו, התובעת מתגוררת במען בראשל"צ. ואם סברנו כי בטעות או חו"ח בפליטת קולמוס עסקינן, חוזר ב"כ המלומד וכותב בסעיף 32-33 לסיכומיו:

"32. הנתבעים שאינם מבקשים לעצמם מלאכה קלה, ואשר מחוייבים לאמות הזהירות המחמירות ביותר שכפו הם על עצמם, ביקשו להמציא את התובענה לידי התובעת החייבת כדי לנהל הליך ראוי ויעיל וערכו איתור התובעת בדרך הצלבת מקורות כמרשם האוכלוסין, רישומי חברת בזק, חברת פלאפון תקשורת שהתובעת הייתה מנויה שלה בעת הרלווונטית ורישומי דפי זהב (ההדגשות במקור) וגילו כי בכולם מופיע מען התובעת כמען בראשל"צ. זאת ועוד, שליח הנתבעים הגיע לכתובת האמורה ווידא, כי אכן מתגוררת בה התובעת ומסר את ההזמנה לדין לאדם שהסכים לקבל את התובענה והזדהה כ"תומר, בעלה" של התובעת (ראה נספח ח').

33. בכך ברי, כי הנתבעים פעלו על פי דין ולאחר שבדקו בכל דרך חוקית העומדת לרשותם וברישומי משרד הפנים עצמם העומדים כראיה בפני עצמם לנכונות הרישומים, מסרו בכתובת בה רשומה התובעת ולאדם שהזדהה כבעלה, ברי כי לא נפל כל פגם בהתנהגותם".

אחד משניים - בית משפט זה הבין מהראיות שעמדו בפניו כי הכתובת היחידה שהייתה רשומה במשרד הפנים זו הכתובת בנחלת יצחק ולכן, אם כתב ב"כ הנתבעים בסיכומיו דבר שאינו מתיישב עם הראיות, לא עשה מלאכתו נאמנה וזאת בלשון המעטה. אם אכן הייתה רשומה התובעת ברישומי משרד הפנים, כמתגוררת בכתובת בראשל"צ, הרי זו ראיה מהותית שהיה בה לשנות את כל התמונה ולהזים את טענות התובעת. העובדה שאישור משרד הפנים, לא צורף על ידי הנתבעים מן הדין שתעמוד לחובתם (ר' להלן עניין הנטלים).

חובת ההוכחה נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות

ככלל, חובת ההוכחה מוטלת על התובעת. חובה זו מורכבת מנטל השכנוע ומנטל הבאת הראיות. על התובעת להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכיביה העובדתיים.

נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיה של התובעת. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן: "עניין נוימן"):

"אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..."

נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע:

"התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע" (שם, עניין נוימן בעמ'291)

עניין הנטלים מוסבר בספרו של י קדמי על הראיות,חלק שלישי תשס"ד 2003 בעמ' 1511-1512:

"הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים:

האחד המוציא מחברו עליו הראיה ויכול שיהיה זה התובע ויכול שיהיה זה הנתבע והכלל השני דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי הן לעניין הוכחות יסודות העילה/ ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות......

לעניין השאלה מיהו המוציא מחברו הולכים דיני הראיות אחרי הדין המהותי לאמור: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהתובע נושא בנטל השכנוע לגביהן יש לבחון את הוראת החוק המקימה את עילת תביעתו ועל התובע יהיה להוכיח - כשהוא נושא בנטל השכנוע - את כל יסודותיה של עילת התביעה חיוביים ושליליים כאחד.

והוא הדין לגבי הנתבע: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהוא נושא בנטל השכנוע לגביהן, יש לבחון את יסודותיה של טענת ההגנה שהוא מעלה; ועליו יהיה להוכיח - כשהוא נושא בנטל השכנוע - את כל רכיביה של טענה זו"

לתובעת במקרה דנן, טענות רבות שמתמצות למעשה בטענה כי היא ביררה שאין לה חוב לפני שהפסיקה את הוראת הקבע ונודע לה לראשונה על הגשת התביעה ופתיחת הליכי ההוצל"פ כנגדה, לאחר שנאמר לה שחשבונותיה בבנק עוקלו. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבעת ושליחיה התרשלו בכך שנקטו בהליכים משפטיים הנגועים באי תקינות, באשר כתבי בי הדין בקשר להליכים האמורים, לא הומצאו לתובעת. כטענת הגנה, טענו הנתבעים כי, המציאו את כתבי בי הדין לכתובת בראשל"צ שהינה כתובת ראויה להמצאה באשר, הנתבעת התגוררה שם בתקופה הרלוונטית. לפיכך, נוכח הכחשת התובעת והקשר הדברים והדבקם, כמובהר לעיל, הנטל להוכיח כי התובעת התגוררה בראשל"צ, מוטל על כתפי התובעים, באשר עניין ההמצאה כדין, הינו חלק אינטגרלי מהותי מטענת ההגנה שלהם, היינו, שהתובענה והאזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, הומצאו כדין לתובעת, למקום מגוריה.

הנתבעים ביקשו להגיש הודעה לצד ג' כנגד בעלה לשעבר של התובעת ומשכו בקשתם לאור המלצת בית המשפט (ר' פרוטוקול מיום 14/4/04 בע' 3). יחד עם זאת, לא הייתה מניעה לזמן את תומר בעלה לשעבר של התובעת לעדות. הנתבעים בחרו שלא לעשות כן.

הכלל הוא שהימנעות צד לדיון מהבאת ראיה רלוונטית, שמצויה באופן בלעדי בידיו, יוצרת חזקה שאילו הביאה, היתה פועלת לרעתו. גם מטעם זה, יש לזקוף את אי המצאת הנתונים הממוחשבים לחובת הנתבעת. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, נאמר:

"מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".

אשר על כן, התוצאה היא כי הנטל המשני (נטל הבאת הראיות או נטל מס' 2), להראות כי התובעת התגוררה בזמנים הרלוונטיים בדירה בראשל"צ, מוטל היה על כתפי הנתבעים אשר לא הרימוהו.

האם יש להכיר באישור רשות הדואר כתעודה ציבורית על כל המשתמע מכך?

הנתבעים טוענים כי האזהרה אשר הומצאה על ידי רשות הדואר ראיה היא, כי אכן הומצא לתעודתו בהיות אישור מסירה, מטעם רשות הדואר, בא בגדרה של תעודה ציבורית כמשמעותה לפי סעיף 29 לפקודת הראיות . ובשילוב עם סעיף 118 א' 5 לחוק רשות הדואר התשמ"ו 1986 נקבע, כי פקידי רשות הדואר, כמוהם כעובדי המדינה לעניין פקודת הראיות. פירוש הדבר הוא, כי אישור שניתן על ידם, דינו כדין אישור שניתן ע"י עובד מדינה. כל זאת, יחד עם הוראת סעיף 57 ג' לפקודת הראיות שקובע, כי רואים המצאה כמבוצעת, אם המען היה נכון ונושא עליו סימן, כי שולמו דמי הדואר או נושא סימן, כי נשלח בשירות המדינה. משכך, בקריאת סעיפים 29(3) וס' 57 ג לפק' הראיות וס' 118 א' 5 לחוק רשות הדואר, המנויים בזאת בנשימה אחת, דין המסירה כאילו בוצעה אלא אם יוכח אחרת.

לעניין תעודה ציבורית, ההלכה הפסוקה קבעה ארבעה תנאים מצטברים לקבילותה של תעודה ציבורית, לצד ובנוסף לעמידתה בדרישות ההגדרה שבסעיף 29 לפקודת הראיות (ר' (ע"פ 135/50 היועמ"ש נ' פרידמן פ"ד כרך ה' (1), 561, 567 ; ע"א 177/67 רוזנר נגד שטרויגולד כא (2) 275; ר"ע 423/83 עזבון סילורמן לז (4) 281) ואלה הם:

א. הרישום במסמך נעשה מכוחה של חובה מפורשת שבדין.

ב. הרישום מתייחס לעניין ציבורי, לאמור, שלציבור יש עניין בעריכתו.

ג. הרישום נועד להישמר לעתיד, לאמור, שאין המדובר ברישום שנועד לשימוש חד פעמי.

ד. הרישום עומד לעיון הציבור לאמור, לעיונו של כל מעוניין.

אישור רשות הדואר אשר צורף לכתבי טענותיהם של הנתבעים, אינו עומד בכל התנאים ובמיוחד אינו עומד בתנאי השלישי והרביעי שלעיל. אין המדובר ברישום שנועד להישמר לעתיד, אלא ברישום חד פעמי והרישום אינו עומד לעיון הציבור. לאחר פס"ד דמניוק (ע"פ 347/88 מז (4) 227), שונתה ההלכה ונקבע כי תעודה ציבורית נדרשת לעמוד בכל ארבעת התנאים שלעיל, כאשר תכלית הגשתה היא הוכחת אמיתות הפרטים הנקובים בה לאמור, כאשר התעודה משמשת אמצעי להוכחות אמיתותם של הפרטים האמורים, מעבר להגשתה כראיה לעצם קיומה בתור שכזאת. (ר' קדמי "על הראיות" חלק ראשון תשס"ד 2003 ע' 553- 575).

במקרה דנן, הנתבעים המציאו את אישור רשות הדואר כראיה לנכונות תוכנו, במובן זה שמבקשים הם שבית המשפט יסיק את המסקנה, כי בחודש יולי 2003, הומצאה לתובעת בכתובתה בראשל"צ, האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל. מאחר שאין התעודה עומדת בארבעת התנאים, אין לקבלה לנכונות תכנה ולכן, לא יכול בית המשפט להסיק את המסקנה המתבקשת.

כך גם לא הוכרו כמסמכים ציבוריים, הרישומים בדבר חשבונות הטלפון מאחר שלא היה בהם את האופי הציבורי הפומבי של רישומים (ר' מובאה 315 מספרו הנ"ל של קדמי בעמ' 573). נדמה כי רישום אישור מסירה של רשות הדואר, מקביל לרישומים בדבר חשבונות טלפון.

התוצאה היא שאינני מקבל את טענת הנתבעים כי יש לקבל את אישור רשות הדואר, לנכונות תכנו. דהיינו אין להסיק ממנו כי האזהרה הומצאה לתובעת.

התנהלות הנתבעים לאחר שנודע לתובעת דבר הטלת העיקול

הצדדים נותרו חלוקים בדבר הדברים שנאמרו לתובעת לאחר שהתגלה לה לדבריה, דבר הטלת העיקול. מתוך המסמכים בכתב עולה כי ביום 14/9/03 כתב ב"כ התובעת מכתב בו הוא מפרט את כל טענות התובעת ובייחוד את העובדה שמסירת כתב התביעה, נעשתה לבן זוג ביום 19/5/03 בעוד שהתובעת התגרשה כבר ביום 24/2/00. המכתב המפורט, צורף כנספח ה' לכתב התביעה. בסעיף 12 למכתבו, כתב ב"כ התובעת כי בכוונתה לשלם את מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל מתוך מחאה. כן ציין ב"כ התובעת כי בכוונת מרשתו להיפרע בגין נזקים שנגרמו לה.

יחד עם זאת, מתוך רצון אמיתי להימנע מהתדיינות מיותרת, כתב ב"כ התובעת כי היא תסכים שלא להגיש תביעה כאמור, אם תועבר בחוזר, הודעה בצירוף הוראת סגירת תיק ההוצל"פ, המציינת כי הזוכה מסכים לקבל את קרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וכי הוא מוחל על יתרת החוב בתיק ההוצל"פ וכן הוראת ביטול הליכים כללית בתיק. בשל הנסיבות והעובדה כי על חשבונותיה של התובעת הוטל עיקול והדבר הסב לה נזק, עם כל יום שעבר, ביקש ב"כ התובעת לקבל תשובה עד למחרת היום, 15/9/03 שעה 18:00.

ביום 18/9/03, נכתב מכתב נוסף על ידי ב"כ התובעת שנוכח הודעתו הטלפונית של עו"ד ערן קנובל, אשר דחה את הדרישה מיום 14/9/03, שילמה התובעת את הסך של 2,550 ₪ ולמכתב צורף אישור תשלום. במכתב, התבקש הנתבע 2, על מנת להקטין את נזקיה של התובעת, לקבל בקשה ללשכת ההוצאה לפועל, המורה על ביטול הליכים ובמיוחד ביטול העיקול על חשבון התובעת. ב"כ התובע המשיך וכתב כי לאור הנסיבות המתוארות במכתב מיום 14/9/03, הינו סבור כי על הנתבע 2 להמציא לו אישור כאמור, כבר ביום א' (המכתב נשלח ביום ה'). על פי כתב התביעה, הנתבעים לא עשו את שביקש מהם ב"כ התובעת. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים, כי התובעת יצרה קשר טלפוני עם משרדם ביום 2/9/03 והסכימה לשלם את חובה וסוכם איתה כי תפקיד מחצית החוב במזומן בחשבון שפרטיו ניתנו לה. בכתב ההגנה ובתצהירו של עו"ד קנובל, לא נכתב כי הוא דיבר עם התובעת. נוכח העובדה שהצדדים התנגדו לקבל כל עדות מפי השמועה לנכונות תכנה ונוכח העובדה שלא הובאה כל עדות של מאן דהוא ממשרדו של הנתבע 2 שדיבר עם התובעת, אין לקבל טענה זו של הנתבעים. הנתבעים טענו כי, בעקבות התשלום, בוטלו ההליכים באופן אוטומטי ומשכך, עודכן ביום 20/9/03, ביטול הליכים נגד התובעת וביום 8/10/03 בעקבות פניית הנתבעים, נסגר התיק.

לא ברור מדוע לא יכלו הנתבעים למסור בידי ב"כ התובעת, בקשה לסגירת התיק וביטול העיקולים כדרישתו, כדי שהלה יעשה זאת באופן ידני והעיקולים יבוטלו במועד מוקדם יותר. בחקירה הנגדית של עו"ד קנובל היתה התייחסות לנושא זה באלו המילים:

"ש. מדוע לאחר שפניתי אליך במכתב וגוללתי את כל סיפור המקרה וביקשתי תגובתך לאור הנזקים שנגרמים לתובעת עקב העיקולים מדוע לא ענית לי כלל ?

ת. זה פשוט לא נכון לא אשתמש במילים בוטות יותר, שוחחתי אתך בטלפון לאחר שבחנתי את התיק הסברתי לך באותה שיחת טלפון ששלחנו מכתב התראה שלא חזר, שבוצעה מסירה על ידי שליח לבעל תומר שדואר ישראל גם ביצע מסירה לאותה כתובת וסיפרי לך על חזקה של פקודת הראיות וחוק הדואר לעניין המסירה של הדואר, ברור לחלוטין שאם דואר ישראל לא היה מצליח לבצע שם מסירה, אז שו פעולה לא הייתה יכולה להינקט על ידנו לפני שהיינו מבצעים מסירה של ההזמנה. לכן רצונך שנבטל את התיק על סמך מה שאתה אומר לא היה מקובל.

...

ש. לאחר ששולם מלוא החוב בתיק ההוצל"פ תחת מחאה והועברה לך קבלה על תשלום ונתבקשת להסיר את העיקולים לאלתר – מדוע לא הסרת את העיקולים ?

ת. הסרתי את העיקולים. אנו עובדים בתקשורת העיקולים נעשים בתקשורת לאחר שאנו מבטלים את העיקולים שולחים בקשה ללשכת ההוצאה לפועל ובדרך כלל תוך 72 שעות לשבעה ימים העיקולים מתבטלים. זה כמובן תלוי באיזה יום נעשה הביטול. אם זה נעשה ביום חמישי זה מתארך זה לא דבר בשליטתנו אלא בשליטת ההוצל"פ, כמובן שמשרדי משתף פעולה עם כל חייב שמשלם את החוב ואני גם שולח פקסים לבנקים אשר מבקשים ממני באופן ספיציפי על סגירת תיק וביטול עיקול.

ש. האם אתה יכול להציג פה אישור על פעולה לביטול עיקול שבוצע על ידך ?

ת. אני רואה שמתוך נספח ח' לכתב ההגנה אנחנו סגרנו את התיק ביום 29/9/03.

...

ש. אני מציג בפניך מסמך ששלחתי אליך ביום 18/9/03 לו צירפתי את האישור על הפקדת מלוא החוב מדוע החל מיום 18/9 בו קיבלת את הפקס ועד ה 29/9/ לא מצאת לנכון לבטל את ההליכים.

ת. לא זכור שקיבלתי קבלה אם הייתי מקבל קבלה כמובן שהייתי מבטל או לפחות עוזר לחייבת" (פרוטוקול ע' 26 27-).

מסתבר כי התובעת, לאחר ששטחה את כל טענותיה בפני הנתבעים, נתנה בידם הזדמנות פז לסיים את העניין בדרכי שלום והיה בידי הנתבעים לעצור את כל המהלך. המכתב מיום 14/9/03, שטח את כל טענות התובעת, אחת לאחת, והיה על ב"כ הנתבעת 1 להעריך בשלב זה, כי אפשר שהתנהלות הנתבעים בתיק זה הייתה לא ראויה או פגומה.

התובעת התגרשה מבעלה זמן רב לפני הגשת התביעה. הידיעה הקונסטרוקטיבית בדבר מועד הגירושים היא בעלת משמעות לעניין ההמצאה. עו"ד קנובל נשאל וענה:

"ש. מתי נודע לך לראשונה שהתובעת גרושה ?

ת. עד לדיון האחרון לא ידעתי אם התובעת גרושה או לא רק כשהגשת את תעודת הגירושין ראיתי שהיא גרושה" (פרוטוקול ע' 25 ש' 15-17).

תשובתו זו של עו"ד קנובל תמוהה נוכח העובדה שכבר במכתב מיום 14/9/03, כתב ב"כ התובעת כי התובעת גרושה תוך ציון מועד הגירושין.

בניגוד לעדותו של עו"ד קנובל, עובדת היותה של התובעת גרושה, נכתב במפורש, במכתבו של ב"כ התובעת, כבר ביום 14/9/03. כתב התביעה הומצא לתומר, אשר הציג עצמו כבעלה של התובעת. הקונסטרוקציה המשפטית של הנתבעים, נסמכת על העובדה שההמצאה של כתב התביעה נעשתה כדין שכן, נעשתה לבן משפחה - לבעל תומר "הגר עם התובעת". ברגע שנודע לב"כ הנתבעים כי בני הזוג התגרשו בשנת 2000, היה הדבר צריך להדליק אצלו אור אדום. חרף זאת, בחר ב"כ המלומד של התובעים לדבוק בגירסתו ולא קיבל את ההצעה הנדיבה של התובעת, להפסיק את ההליכים נגדה ולקבל את החוב היסודי כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית.

התנהלות ב"כ הנתבעים לאחר שהתובעת שילמה את מלוא חובה, היתה פגומה משהו. הנתבע 2 אינו יכול להישמע בטענה כי לא קיבל את אישור ההפקדה שכן נכתב במפורש במכתב מיום 18/9/03, כי אישור ההפקדה מצורף ואם הנתבע 2 לא קיבל אותו, היה עליו לכתוב תשובה כי אישור ההפקדה לא צורף. משלא עשה כן, יש להניח שאישור ההפקדה צורף למכתב מיום 18/9/03 וב"כ הנתבעת 1 אכן קיבל אותו.

למרות שקיבל אישור על סילוק מלוא החוב, בחר ב"כ המלומד של הנתבעת, להשהות בקשתו ב 10 ימים, באופן שהעיקול בוטל רק ביום 29/9/03.

ניתן היה לצפות שבנסיבות העניין, שיבוטלו העיקולים מיד או שב"כ הנתבעים ייתן אישור בידי ב"כ התובעת לסגור את התיק ולבטל את העיקולים. השהיית הטיפול, לא היתה במקומה וניכר כי היה בה פוטנציאל לגרום נזק מתמשך לתובעת תוך התעלמות מאינטרס לגיטימי שלה, לביטול העיקולים. נראה שהנתבעים עשו שימוש לרעה בסמכותם, להורות על ביטול העיקולים או לא עשו די לזרז ביטולם.

חובת הזהירות המוטלת על מטיל העיקול

בין התובעת לנתבעת, התקיימו יחסים חוזיים במסגרתם, שילמה התובעת לנתבעת תשלומים כסדרם (למעט מקרה בודד אחד של אי תשלום) וזאת החל מתחילת ההתקשרות ביום 7/9/01 ועד לבקשת ההתנתקות בדצמבר 2002. מסקירת החשבון של התובעת אצל הנתבעת 1 (נספח ז' לכתב ההגנה) עולה כי, התשלום החודשי עמד על סך של כ 240-250 ₪ לחודש, אם לא למעלה מזה ומן הסתם שילמה התובעת במשך תקופת ההתקשרות, כמה אלפי שקלים. והנה, כאשר הצטבר חוב של כ 350 ₪, בחרה הנתבעת 1 לפעול לגביית החוב באופן מיידי באופן שתואר לעיל.

על מבצע העיקול, חלה חובת זהירות. מאחר שעיקול הוא אמצעי רב עוצמה לגביית חוב, על מבצע העיקול, לשקול בין שאר שיקוליו, האם ראוי ונכון לגבות באופן כה אגריסבי, חוב שהינו כאין וכאפס לעומת סכומים רבים, עד כדי סך של אלפי שקלים, ששילם הלקוח בגין שירותים שקיבל, במשך תקופת ההתקשרות. קשה להשתחרר מהתחושה שעיקול חשבון הבנק, מופעל לגבי לקוחות אשר ברור שוויתרו על שירותיה של הנתבעת 1. הדבר משתמע גם מעדותו של עו"ד קנובל :

"מכתבי התראה יוצאים ממשרד עורכי דין. חברת "יס" שולחת רק חשבוניות. במקרה של פיגור, לחברת "יס" יש נציגי שטח שהם נציגי גביה, הם עושים מאמץ עילאי כדי לנסות לגבות את החוב ולשמר את הלקוח ועושים הנחות. התפיסה היא שיווקית" (עמ' 15 ש' 13-16 לפרוטוקול).

הנה כי כן, בעוד שלגבי חייב שנשאר לקוח של החברה, הגישה היא שיווקית סלחנית ואם יש חוב נציגי החברה עושים הנחות ולגבי לקוח שעזב, אין כל מחויבות וניתן לנקוט נגדו בכל האמצעים ללא כל מידתיות. אליבא דנתבעים, אין כל מניעה לגרום ללקוח כזה, נזק על ידי הטלת עיקול על חשבונו, בגין חוב של מה בכך וזאת במובחן מהיחס לו זוכים, חייבי כספים שנשארים לקוחות "יס". קשה להשתחרר מהרושם שהיחס השונה באופי הגביה, יש לו פן של ענישה כלפי אותם לקוחות שוויתרו על שירותי חברת "יס".

הטלת עיקול על חשבון בנק, פוגעת קשה בקניינו של האדם ובהרבה מקרים, בשמו הטוב. הטלת העיקול, מביאה להחזר של הוראות קבע ושיקים ויש בה כדי להלבין פניו של אדם בפני כל מי שנודע לו על העיקול בכלל ובפני אנשי הבנק בפרט. הטלת עיקול במקרים רבים, פוגעת במסגרת האשראי ויש לה השלכות מעבר לגביית החוב. אמת היא כי החובה הראשונה של מטיל העיקול, היא לגבות חוב עבור לקוחו. יחד עם זאת, עליו לשקול האם נקיטה בצעד של עיקול בהתייחס לסכום החוב, הוא מידתי ביחס לנזקים שיכולים להיגרם לחייב מהטלת העיקול.

יתר על כן, אם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד), עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן, מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על-ידי כך, את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה, מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית כלפי הנתבע, על מטיל העיקול.

החובה המוטלת על מטיל העיקול, היא לפעול בסבירות במסגרת מטרות העיקול. אין התובע נדרש לצאת מגדרו, כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה, לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע אולם, מוטל עליו לנהוג בתום-לב.

ב"כ הנתבעים, מלמד על עצמו כי הוא מתמחה בטיפול בחובות כספיים, תביעות כספיות ובטיפול בהוצל"פ (ר' ע' 16 ש' 19). לכן, במקרה דנן היה על הנתבעים לצפות או יכלו הם לצפות באופן סביר כי העיקול שנתבקש על-ידם, יגרום לתובעת נזק, העולה על הנדרש להשגת מטרתו הלגיטימית של העיקול. (ר' לעניין זה רע"א 95 / 1565 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ נד (5) 638, עמוד 639).

הנתבעים בסיכומיהם, מסתמכים על דברי כבוד השופטת חיות בפסק דינה בע"א 2273/02 - חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י -בע"מ תק-על 2003(4), 1322 ,עמ' 1327 שם קבעה:

"אולם ברי, כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי - התרשלות שגרמה לו נזק - הרי שלא בנקל יטיל בית המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט".

כפי שהובהר לעיל, אכן מסקנתי היא, כי הנתבעים, אכן התנהגו בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט ובהחלט התנהגותם עומדת במבחן הלכת פסל.

היריבות בין הנתבע 2 לבין התובעת

הנתבע 2 טוען כי אין בינו לבין התובעת יריבות באשר הוא שלוח של הנתבעת 1 ובלשונו:

המבקש 2 פועל כעורך דין לגביית חובות חייבים שונים החבים כספים ללקוחותיו, ומבקשת 1 בכלל זה. כל פעולותיו של המבקש 2 נעשות כמורשה לקוחותיו ולא יעלה על הדעת שהמבקש 2 ייתבע באופן אישי על ידי מאן דהוא, שאם לא כן, ימצאו עצמם עורכי דין נתבעים מדי יום ביומו בבתי משפט שונים עקב מילוי תפקידם.

43. הנה כי כן, עפ"י דיני השליחות, אין כל יריבות בין התובעת למבקש 2 ומאחר והמבקש 2 כלל לא חרג מגדר ההרשאה שניתנה לו, הרי שכתב התביעה ממילא אינו מגלה כל עילת תביעה כנגדו ויש לדחות ו/או למחוק על הסף את התביעה כנגדו(ר' סעיפים 42-43 לתצהירו של עו"ד קנובל).

בהתאם לסעיפים 14 ו- 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח 1968, אין כל פטור לשלוח. עניינן של סעיפי הפטור, הם פטור לשולח ובכל מקרה על פי סעיף 16 לפקודה, האמור בסעיפים 14 ו-15 אינו גורע מחובתו של שום אדם על מעשה שעשה. כך שמכוח דיני הנזיקין, בהחלט יש חבות בנזיקין לנתבע 2 כשלוחה של הנתבעת 1 השולחת.

האם הייתה מניעה להגשת התביעה נוכח העובדה שהתובעת היתה יכולה לעתור לביטול פסק הדין?

כאשר עומדות בפני בעל דין כמה דרכי פעולה חלופיות, רשאי הוא לנקוט בכל אחת מהן. כך כשאדם מחזיק שטר לביצוע, יכול הוא להגיש תביעה בסדר דין מקוצר ובאותה מידה רשאי הוא להגיש את השטר לביצוע באמצעות ההוצל"פ. לכן, כפי שעמדה בפני התובעת, האפשרות לעתור לביטול פסק הדין, כך עמדה בפניה האפשרות לשלם את היתרה בתיק ההוצל"פ ולהגיש את התביעה דנן. ב"כ הנתבעת לא הצביע על הוראת חוק המונעת את התובעת לעשות כן ולכן, אין ממש בטענה כי היה על התובעת לעתור לביטול פסק הדין חרף הגשת התביעה דנן.

גם משיקולי יעילות נדמה כי, תשלום תחת מחאה וסגירת התיק יביא לביטול העיקול באופן כמעט מידי. הגשת בקשה לביטול פסק הדין היא הליך ארוך יחסית, הליך שכרוך בקבלת תגובה של הצד שכנגד והחלטה שיפוטית שאפשר שתארך זמן מה, עליו אין לתובעת שליטה. בינתיים חשבונה יוותר מעוקל. לכן גם מטעמי יעילות והקטנת הנזק, צדקה התובעת כשבחרה לפעול כפי שפעלה.

סיכום

התוצאה היא שדין התביעה להתקבל.

התובעת תבעה סך של 16,680 ₪. סכום זה מורכב מהסך של 2,550 ₪ ששילמה התובעת לסגירת תיק ההוצל"פ בקיזוז החוב כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, תשלום שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ + מע"מ ובתוספת הסך של 10,000 ₪ עגמת נפש.

מאחר שהתביעה מורכבת מנזק ממוני ומנזק שאינו ממוני, החלטתי במקרה זה לפסוק פיצוי כולל על דרך האומדנא - פיצוי שישקלל את כל המרכיבים.

אשר על כן, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, סכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה יהא צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.

לעניין הוצאות משפט. תיק זה נקבע לשמיעת הוכחות ליום 14/4/04 במועד האמור לא הופיעה התובעת ובית המשפט נאלץ לדחות את ישיבת ההוכחות שנקבעה מבעוד מועד. התובעת חויבה בתשלום סך של 500 ₪ לטובת אוצר המדינה. מועד חדש נקבע ליום 16/5/04 לשעה 13:30 – 15:00. התובעת אחרה לבוא ומאחר והיא הייתה העדה היחידה מטעמה ולא ניתן היה להתחיל הדיון בלעדיה, לא הסתיימה ישיבת ההוכחות באותו היום ובית המשפט נאלץ לקבוע מועד נוסף לסיום ההוכחות, אשר הסתיימו רק ביום 19/5/04. אשר על כן, נוכח התנהלות התובעת בתיק זה, החלטתי כי מן הראוי לשלול ממנה הוצאות ושכ"ט עו"ד ולכן, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום כ"ח באב, תשס"ד (15 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ד"ר אחיקם סטולר, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן