ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

ת"א 103187/00

עיריית הרצליה נגד דברת עודד ואח'


31/8/2004

ת"א 103187/00

עיריית הרצליה

נגד

1 . דברת עודד

2 . רונן ציפורה

בית משפט השלום תל אביב-יפו

כב' השופט דניאל ארנסט

פסק דין

1. השאלה בתיק זה היא האם שינתה העירייה את שיטת החיוב החישוב או המדידה של הנכס שבנדון וכתוצאה מכך גדל החיוב בארנונה.

2. הנושא מתייחס לשיטת המדידה והחיוב ולא לתוצאת המדידה אשר אינה נתונה בד"כ לסמכות בימ"ש זה אלא למנהל הארנונה.

3. המחלוקת מתייחסת לשטח המדרגות, שטח עליית הגג ושטח המרתף.

לטענת הנתבעים מאז 1980 ועד 19/03/2000 לא חוייבו בגין השטחים הנ"ל.

הנתבעים טוענים כי מדיניות העירייה היתה לא לחייב ומכאן שנעשה שינוי של המדיניות ואין בפעולות העירייה משום תיקון טעות מדידה בלבד אלא שינוי מהותי.

העד מר וידר, מנהל הארנונה, סובר כי היתה טעות, אינו יודע אם טעות חישוב או טעות אחרת, ולכן רשאית וחייבת העירייה לתקן את הטעות.

4. הנתבע סובר כי לא בטעות המדובר, כי לא יתכן שהיו טעויות כה רבות לגבי כל השכונה אלא עניין שבמדיניות. גישת העירייה היתה אחידה לגבי כל 24 השכנים, מכאן מסיקים הנתבעים שהעירייה שינתה מדיניותה.

5. עוד נטען כי המרתף הוא בעל תקרה נמוכה, ולכן מהווה מחסן ואינו ראוי למגורים וכך גם לגבי הגובה הממוצע של עליית הגג.

6. בסיכומי עיריית הרצליה ע"י משרד עו"ד שפלר/שטמר (סיכומים ערוכים היטב, כמקובל במשרד זה) נאמר כי השאלה היחידה שלגביה ניתנה רשות להתגונן הוא האם היה שינוי בשיטת חישוב הארנונה. עוד נטען כי הטענה היא טענה של הודאה והדחה.

לגבי קביעת המחלוקת יש לקבל את טענת העירייה: לעניין זה יש לקבוע כי לאחר ששאלת המדידה עצמה אינה שנויה במחלוקת, או שאינה נתונה לדיון כאן, נותרה השאלה האם שונתה שיטת חישוב הארנונה. שאלה זו תיקבע לפי מאזן ההסתברויות, ואינה בבחינת הודאה והדחה.

7. לטענת עו"ד שטמר בסיכומיו, בהסתמך על עדותו של מר וידר, מנהל הארנונה, נקבעת שיטת החיוב ע"י מועצת העיר מידי שנה ובאה לידי ביטוי בצווי הארנונה, שיטה זו לא השתנתה, עם השנים הרלוונטיות לכתב התביעה, השינוי בחישוב הוא תולדה של טעות חישוב גרידא.

8. התובעת טוענת כי אין לקבל את הטענה כאילו לא נהגה העירייה לחייב מרתפים ועליות גג ושינתה את השיטה, והחלה לחייב. הטענה היא שחלה טעות ותו לא. עוד נטען כי בכל מקרה חלקם של השטחים שבמחלוקת לא הוכח.

עוד נטען כי אין זה נכון שהעירייה אינה רשאית לחייב בארנונה שטחי מרתף, ועליית גג כאשר צו ארנונה מאפשר זאת גם אם בעבר לא נהגה לעשות כן. ואם העירייה לא חייבה בעבר בארנונה, הדבר נעשה מתוך טעות.

9. לעניין זה יש לקבוע כי מעשים חזקים מדיבורים: אם העירייה לא נהגה, כשיטה, לחייב בארנונה שטחי מרתפים, מדרגות ועליות גג, ובשלב מסוים החלה לחייב, אין הדבר מהווה תיקון טעות, אלא שינוי מדיניות. שאלת הסמכות של העירייה אינה מתעוררת כאשר בודקים אם המדיניות, או שיטת החיוב שונתה. יתכן שהעירייה היתה מוסמכת מאז ומעולם לחייב שטחים מסוימים, בחיוב מלא או חלקי והיא נהגה לחייב, בחיוב מלא או חלקי או שלא חייבה כלל. שינוי שאינו מתייחס לבית אחד בלבד, אלא לשכונה שלמה, מהווה שינוי במדיניות ושינוי בשיטת חישוב.

10. באשר לסמכות ולחובה של העירייה לחייב: עיריות שונות מחייבות בשיטות שונות, ובשיעורים שונים: יש עיריות המחייבות חיוב מופחת לגבי שטחים בעלי כשירות שימוש חלקית, כגון עליות גג, מרתפים ומדרגות, יש עיריות שאינן מחייבות רכיבים מסוימים או שטחים מסוימים, ויש עיריות המחייבות חיוב מלא. השאלה במקרה זה היא האם חל שינוי והאם מהווה השינוי הכבדה או הגדלת החיוב באופן הסותר את חוקי ההקפאה. מר וידר טען כי שיטת החיוב שנקבעה ע"י מועצת העיר לא נשתנתה בשנים הרלוונטיות לכתב התביעה. אלא שהשאלה אינה מצומצמת להחלטות מועצת העיר. השאלה היא האם בפועל, גם ללא החלטה פורמאלית נשתנתה מדיניות החיוב, ושיטת החיוב.

11. באשר למדרגות טוענת העירייה כי יש פטור למדרגות בבתים משותפים, אולם אין פטור למדרגות בביתם של הנתבעים היות שהשטח של המדרגות אינו שטח משותף. באשר לטענות כי בשל גובה המרתף ועליית הגג השטחים אינם ראויים למגורים נטען כי לא ניתנה רשות להתגונן בטענות אלה והטענות בסמכות מנהל הארנונה.

הטענה הנ"ל היא טענה נכונה. בית המשפט לא יבדוק האם השטחים ראויים למגורים, אלא האם לא חוייבו בעבר והחיוב נשתנה כשיטה. הטענה שהשטחים אינם ראויים למגורים יכולה לשמש רק כרקע, וכהסבר לכך שבתקופות עבר לא חוייבו השטחים בארנונה עקב היכולת המוגבלת לעשות בהם שימוש רגיל למגורים.

12. בפסק דין חרל"פ (ע"א 6501/98 עיריית הרצליה נ. חרל"פ): נקבע ע"י בית המשפט העליון כי מותר לתקן טעות חישוב אולם אין לשנות שיטת חישוב. באותו עניין נקבע כי משהוכח שטח הבניין ולגבי חלק מהמבנה לא שולמה ארנונה, בין אם מרתף או חלקים אחרים, כל עוד לא נעשה שינוי בשיטת החישוב , מותר לתקן הפרשים אשר נבעו מטעויות חישוב.

גם במקרה זה נשאלת השאלה אם נעשה תיקון פרטני, תיקון טעות בחישוב או שהשיטה נשתנתה.

13. לטענת הנתבעים, בתחילת סיכומיהם, העד מטעם העירייה אמר כי אינו יודע אם היתה טעות בחישוב ולא בדק את סיבת ההפרש, מכאן לטענתם יצאו ידי חובתם ויש לדחות את התביעה. לטעמי, לא די בדברים אלה כדי להכריע את הכף ויש לבדוק את מכלול הנתונים.

14. עוד טוענים הנתבעים כי שינוי בשיטת המדידה או שינוי במדיניות, אינם מותרים לעירייה בין אם שונה צו ארנונה ובין אם לא שונה ע"י העירייה.

יש טעם בטענה זו: השאלה אינה מצטמצמת לשאלה הפורמאלית האם נעשה שינוי פורמאלי בצו, אלא השאלה היא האם נעשה שינוי במדיניות הנוהגת. במילים אחרות, אם העירייה לא נהגה לחייב בעבר שטחים מסוגים מסויימים, לא לגבי בית אחד אלא לגבי כלל הנכסים בעיר או באזור מסויים, או נכסים מסוג מסויים, לא תוכל לשנות ממנהגה. דווקא שינוי הנוהג בלא שינוי צו ארנונה מעורר קשיים. אם העירייה לא נהגה לחייב בעבר והיא מבקשת לחייב כעת, עליה לתת לדבר ביטוי במסמכים פורמאליים, בין השאר כדי שמי שנפגע – תושבי העיר – יהיו מודעים לשינוי ויוכלו לבדוק את השינוי, ולפעול לפי הנדרש.

15. בתיק זה שמרה העירייה על עמימות מסויימת. לגירסתה, נטל הראייה מוטל על הנתבעים ומכאן שעליהם להוכיח שינוי בשיטה.

גישה זו אינה מתאימה לנסיבות שבהן כל המידע הרלוונטי מצוי בראש ובראשונה בידי העירייה. העירייה יודעת אם שינתה את אופן החישוב בצורה כללית או חלקית, ואינה יוצאת ידי חובתה באמירה סתמית כי נפלה טעות ותו לא. כאן חל, בשינויים מסויימים, הכלל כי מי שאינו מביא ראייה רלוונטית, חזקה שאותה ראייה פועלת לחובתו. העירייה כגוף ציבורי חייבת לפעול בשקיפות לטובת התושבים, וחייבת לגבות את הארנונה הנכונה, לא פחות מהארנונה הנכונה ולא יותר.

16. לטענת הנתבעים, שינתה העירייה את שיטת חיוב הארנונה, מבלי ששינתה את צו הארנונה לאחר שבמועד כלשהו בשנת 1999 ביטלה פטור שהיה נהוג בעירייה ביחס לבית הנתבעים ולכל בתי שכונתם באשר ל – 3 סוגי שטחים: מרתף, עליית גג וחדר מדרגות.

17. לטענת הנתבעים, מאז הקמתם ב - 1980 לא חוייבו 24 הבתים שבשכונה בארנונה בגין השטחים שבמחלוקת וזאת עד שנת 2000. מכאן שהשינוי מהווה שינוי של מדיניות, שינוי של שיטת חיוב.

18. הטענה הנ"ל היא טענה עובדתית ומשפטית.

מבחינה עובדתית הוכחה הטענה. הטענה נטענה בתצהיר והעירייה לא הביאה ראיות לסתור, אלא שמרה כאמור על עמימות. מכאן שיש לדון בשלב זה בהיבט המשפטי.

19. מבחינה משפטית, פסק דין חרל"פ קבע כי מותר לתקן טעות בחישוב, אך אין לקבוע שיטת חישוב שונה. הפסק עצמו קצר ביותר, 7 שורות, וקשה להתרשם כי כב' הנשיא ברק ביקש לקבוע הלכה חדשה או להתייחס בפרוט לסוגיות. פסק הדין קובע בקצרה כי "מקובל על הכל כי המערערת רשאית לתקן טעות בחישוב וכי אינה רשאית לקבוע שיטת חישוב שונה".

מכאן שכב' הנשיא ברק מתייחס לנושא כמובן מאליו, ומציין בקצרה כי צו הארנונה לא שונה באותו מקרה, וגם המדיניות לא שונתה (מבחינה עובדתית), ובנוסף בבתים אחרים מוטלת ארנונה על המרתף. הנסיבות שם אינן דומות לנסיבות במקרה זה. פסק דין חרל"פ אינו מתייחס לסיטואציה שבנדון אלא ניתן לאבחון.

לטעמי הוספת שטחים בקטגוריות מסויימות, שטחים שלא חוייבו במשך שנים רבות, כעניין שבשיטה, בהתייחס לפחות לשכונה שלמה, מהווה שינוי בשיטת חישוב. אי שינוי צו הארנונה אין בו כדי לבסס את הטענה כי המדיניות או השיטה לא נשתנו, להיפך. השינוי שנעשה בשיטת החישוב דרש לפחות איזכור והתייחסות בצו הארנונה השנתי.

אי שינוי צו הארנונה כשלעצמו (כפי שהיה גם בעניין חרל"פ) אין בו כדי להעיד על כך כי לא נעשה שינוי בפועל בשיטת החיוב. ואכן שינוי כזה נעשה. מדיניות העירייה השתנתה, פעולות העירייה השתנו כשיטה, מכאן שחל שינוי בשיטה. (לעניין זה טוענים הנתבעים כי עצם ריבוי ההליכים בנושאים דומים מול עיריית הרצליה מלמדים על כך כי דווקא עירייה זו היא ששינתה את שיטת החיוב. ריבוי התיקים השונים מראה כי השינוי הוא שיטה, ואינו שינוי פרטני, בבחינת טעות חישוב אצל תושב פלוני.

20. בעניין עמ"נ 111/02 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ. לוטן (בפני כב' השופט מודריק בבית המשפט המחוזי, ת"א, ניתן ב – 11/7/02) נדונה השאלה האם המדובר בטעות חישוב או בשינוי שיטת חישוב, גם שם דובר על שטח מרתף.

21. בעניין לוטן הנ"ל נתקבל הערעור באופן חלקי במובן זה שהדיון הוחזר לוועדה כדי שיערך בירור עובדתי, וגם בירור משפטי, בהסתמך על העובדות שיקבעו. שם הויכוח היה האם חל שינוי בצו בהגדרת שטח דירה. הטענה היתה שם שמרתפים מאז ומתמיד לפי צוי הארנונה נכללו בשטח הנכסים, ואילו חוקי ההקפאה עוסקים בתקופה החל משנה מסוימת. באותו עניין לא ידוע מה היתה תוצאת המשך ההליך, אולם בהחלטה הראשונה החליטה ועדת הערר כי שטח המרתף שלא נכלל קודם בחיובים אינו בר חיוב עקב שינוי השיטה.

22. יש מקום להזכיר גם את החלטת כב' השופטת גרסטל בה"פ (ת"א) 1810/97 חרל"פ נ. עיריית הרצליה (שהובילה לערעור בבית משפט העליון, כמפורט לעיל).

באותו עניין פסקה כב' השופטת גרסטל כי הוספת שטח המרתף מראה כי אין המדובר בטעות מדידה או טעות חישוב אלא בשיטה שונה, היות שבראשונה לא סברה העירייה שיש לכלול את שטח המרתף בחישוב ארנונה ולאחר מכן שינתה את גישתה. על כל פנים על העירייה להראות את הטעות, את מקורה ואת נסיבותיה, ומשלא עשתה כן משמע שלא היתה טעות והפער בחיובים נובע משינוי גישת החיוב. על פסק דין זה הוגש ערער לבית המשפט העליון אשר נתן את פסקו בעניין חרל"פ הנ"ל. אלא שכאמור, בבית המשפט העליון נתקבל כעניין מוכח שבעובדה כי שיטת החיוב, על פי דברי מנהל הארנונה, לא נשתנתה, היות שגם בעבר (לפי קביעת הנשיא ברק) חוייבו מרתפים בארנונה. אכן פסק הדין של בית המשפט העליון מסתמך על עובדות כפי שנתקבלו כמדויקות על ידי בית המשפט העליון. בענייננו, העובדות שונות, כפי שפורט.

23. עניין אחר אשר לא נשתנה בבית המשפט העליון הוא קביעת כב' השופטת גרסטל כי נטל הראייה להראות טעות ולא שינוי בשיטה מוטל על העירייה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הגישה הכללית, כפי שמצא ביטוי בבפסיקת בית המשפט העליון בנושאים עירוניים בעניינים שונים. הגישה היא שעיריות וגופים ציבוריים נדרשים לדרישות של תום לב מוגבר כלפי התושבים, נדרשים לגילוי מלא של הנסיבות אשר הובילו לגיבוש חיובים שונים, נסיבות המצויות בדרך כלל בידיעת הרשויות ואינן מצויות בידיעת הפרט.

24. הכלל הרגיל הוא כפי שציינתי גם בעניין אברמובסקי הוא שדי שהתושב מראה ברמת הוכחה נמוכה, לכאורה, כי חל שינוי בשיטת החישוב כדי שיהיה מקום לבדוק את הטענה ולבקש ראיות גם מטעם העירייה כדי שזאת תוכיח גרסתה לעניין שיטת החישוב.

במקרה זה העירייה הסתפקה באמירה סתמית של מר וידר, אשר לטענת הנתבעים מגלה טפח ומסתיר טפחיים, והולך בין הטיפות. לפי הטענה, מר וידר הגביל גרסתו בכך שלא שונתה שיטת החיוב הבאה לידי ביטוי בצווי הארנונה, ואין אמירה כי לא שונתה שיטת החיוב כלל.

25. אכן יש טעם בטענה הנ"ל. העירייה חייבת היתה לפרט ולהסביר כיצד חייבה בעבר, עד מתי חייבה בעבר, האם היה שינוי בחיובים, האם היה שינוי בחיובים לגבי רובעים מסויימים, או אזורים מסויימים וכיוב' מידע המצוי ברשותה וניתן לשליפה על נקלה. העירייה, כמשרתת הציבור, חייבת להציג מידע מלא או לפחות מידע סביר. ניהול התיק "כשהקלפים קרובים לחזה", תוך גילוי מינימלי, ושמירה על עמימות עובדתית, אינו רצוי ופועל לחובת העירייה עקב החזקה שהפרטים שלא נמסרו אינם עולים בקנה אחד עם גרסת העירייה.

העירייה החסירה מידע עובדתי, והביאה מידע המהווה כבר פרשנות משפטית, דהיינו טענה כי לא שונתה שיטת החיוב הבאה לידי ביטוי בצווי הארנונה.

הנושא המשפטי נתון לבית המשפט. בית המשפט זקוק לנתונים עובדתיים כדי להחיל עליהם את הפרשנות המשפטית הראויה. כאשר המידע הנמסר כבר כולל בתוכו פרשנות משפטית, ואינו בבחינת מידע עובדתי נקי, יתכן שתופעל החזקה נגד מי שאינו מוסר את המידע הרלוונטי המצוי ברשותו. לעניין זה טוענים הנתבעים כי עד התביעה היחיד נמנע מלסתור בתצהירו או אף להתייחס לטענת ההגנה היחידה של הנתבעים, טענה שהיה מודע לה. אכן יש טעם בעמדה זו של הנתבעים, הטוענים כי גם בחקירתו הנגדית צימצם ככל האפשר במידע שמסר.

וכאן מגיעים הנתבעים שוב לטענה שטענו בתחילת סיכומיהם והיא שמר וידר אישר כי לא בדק את סיבת ההפרש בחיובים. מכאן מסקנתם היא כי אם לא בדק את סיבת ההפרש ממילא לא ביסס את טענתו כי המדובר בטעות חישוב. בשלב זה לאחר בדיקת המכלול, ועל רקע הדברים שנאמרו עד כה, יש טעם בטענה הנ"ל.

26. עוד טוענים הנתבעים כי מר וידר אישר כי קיימים מקרים רבים ויש כ – 100 עררים פתוחים. קשה להבין מהדברים, האם העררים מתייחסים לשאלות דומות או לשאלות אחרות שאינן רלוונטיות, מכאן שמידע זה הוא מידע נטרלי, אולם שוב חוזרת הנקודה והיא שהעירייה לא מסרה מידע רלוונטי, מידע שמצוי ברשותה והיה בו כדי לשפוך אור על הסוגייה.

27. הנתבעים מסתמכים על ראייה שהיא מכתב העירייה לעד מר שמואל פרס שבו אישרה כי בשנת 1981 זוכה העד בשטח המרתף, דהיינו אין לחייב שטח מרתף. נטען כי חוק ההסדרים מחייב מ – 1985 ומדובר בשינוי מדיניות שארע בשנת 1999 ומכאן ששינוי כזה הוא אסור, אם הגדיל את הארנונה.

עוד נטען כי 5 עדי הגנה הגישו תצהירים ורק 3 מתוכם נחקרו חקירה נגדית. נטען כי הוכח כי השכונה היא בת 24 קוטג'ים זהים אשר נרשמו כבתים משותפים. בשכונה לא חוייבו עליות גג, חדרי מדרגות ומרתפים וכאשר חוייבו, אישרה העירייה כי החיוב נעשה בטעות והחיוב הוקטן. רק בשנת 1999 החלה העירייה למדוד מחדש את בתי העיר, אלא שלא הסתפקה בתיקון שטחים דהיינו תיקוני גודל שטח, אלא החלה לחייב מרתפים ועליות גג, שהיו בבחינת שטחים שלא חוייבו בעבר. עוד נטען כי אחת העדות, גב' הררי, העידה כי בשיחות עם נציגי העירייה הודו בפניה כי נעשה שינוי במדיניות, ואילו אותה גב' אטס שלגביה הדבר נטען, עובדת העירייה, לא הובאה לעדות כדי להזים את הטענה.

28. הנתבעים טוענים טענות חריפות:

נטען כי העירייה נוהגת בנושא הכנסותיה כאחרון התגרנים וכל האמצעים כשרים בעיניה כדי להעצים את הכנסותיה.

העירייה מסתירה מידע ומסמכים ונמנעת מלהביא עדים רלוונטיים.

נטען כי חלק מדבריו של מר וידר לא היו אמת. (עמודים 6-7 לפרוטוקול).

נטען כי מר וידר העיד, בין השאר, על עניינים שלא היו כלל בידיעתו.

אין אני מביע דעה לעניין הטענות הנ"ל, אין הטענות דרושות לצורך ההכרעה עצמה. לעניין חריפותן, עדיף היה ניסוח מתון יותר.

29. לסיכום, ניתן לקבוע כי העירייה שינתה את מדיניותה, שינתה את שיטת החיוב והמדידה באופן שכללה שטחים אשר לא נכללו בעבר בחיוב. הדבר לא נעשה לגבי בית בודד ולא עקב טעות במדידה אלא כפועל יוצא של שינוי בשיטת החיוב. מנהל הארנונה סבר כי בעבר טעתה העירייה בחיובים. למעשה, כאשר משקללים את כל הנתונים נתברר כי מר וידר אינו מתייחס לטעות בחיובים, אלא לשינוי במדיניות החיובים. די בכך שהיתה שיטה מסוימת בעבר והשיטה שונתה. שינוי השיטה באופן המגדיל את החיובים, אינו עולה בקנה אחד עם חוקי ההקפאה.

30. לעניין חדר המדרגות: בשלב זה ברור כי היה שינוי במדיניות והשינוי כלל גם את חדרי המדרגות ומכאן שיש לבטל את החיוב גם לגבי חדר המדרגות, מה עוד שלעניין חדרי המדרגות קיימת מחלוקת משפטית האם החיוב עולה בקנה אחד עם צו הארנונה הפוטר חדרי מדרגות בבתים משותפים. אין צורך להידרש למחלוקת זו לאור התוצאה הנ"ל.

31. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך 3,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום י"ד באלול, תשס"ד (31 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

דניאל ארנסט, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. מקרה דומה בדיוק בשכונת נווה איתמר בנתניה   מאת: אריה וולף    6/9/2005
  2. תשובה לאריה   מאת: עו"ד הנריק רוסטוביץ    8/9/2005









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן