ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

ת"א 3422/01

אשל הירדן ייזום ובניין בע"מ נגד עיריית מעלות תרשיחא


2/9/2004

ת"א 003422/01

אשל הירדן ייזום ובניין בע"מ

נגד

עיריית מעלות תרשיחא

בית משפט השלום קריות

בפני כב' השופטת, ס. נשיא, בית–נר אביטל

[2.9.2004]

פסק-דין

1. בפניי תביעה להשבת כספים ששילמה התובעת לנתבעת.

התובעת, חברה קבלנית, זכתה במרכז מסוג "הרשמה והגרלה" שפרסמה ממשלת ישראל, באמצעות משרד הבינוי והשיכון, לבניית יחידות דיור בתחום שיפוטה של הנתבעת, בשכונת קורן במעלות. עפ"י דרישתה של הנתבעת, כתנאי מוקדם למתן היתרי בנייה לבניית יחידות הדיור, שלמה התובעת לנתבעת אגרת הנחת צינורות מים בסכום כולל של 384,761 ש"ח. בנוסף לכך שילמה התובעת למשרד הבינוי והשיכון עבור הפיתוח מחוץ למתחם בו בנתה.

לטענת התובעת, בוצעו כל עבודות תשתית צנרת המים ע"י משרד הבינוי והשיכון וכל עבודות הפיתוח בתוך מתחם הבנייה בוצעו ומומנו ע"י התובעת עצמה.

לטענת התובעת, מאחר והנתבעת לא הניחה ולא ממנה את הנחת צנרת המים שבגינה גבתה את האגרות מהתובעת, עליה להשיב לה כספים אלה, שנגבו, לטענתה, שלא כדין.

הנתבעת טענה כי גביית אגרת הנחת הצינורות נעשתה כדין ולפיכך אין מקום להשיבה לתובעת.

2. טענות התובעת:

טענת התובעת היא כי מאחר ותשלום האגרות היה תנאי למתן היתרי הבנייה ומאחר ובאותה עת הייתה התובעת כבר מחוייבת לתשלום של מעל 2 מליון ₪ למשרד הבינוי, הרי שדרישת הנתבעת לתשלום האגרות היוותה אילוץ הגובל בסחיטה, שלא הותיר לתובעת כל ברירה אלא לשלם לנתבעת ולתבוע השבה בתום הפרוייקט.

עוד טענה התובעת כי המקור היחיד המתיר לעירייה גביית אגרת הנחת צינורות הוא חוק העזר למעלות תרשיחא (אספקת מים), תשכ"ז – 1967 המחייב, כתנאי לגביית אגרת הצינורות, כי העירייה תניח את צינור המים בקטע רחוב הגובל בנכס השייך לבעל הנכס ממנו נדרש תשלום האגרה.

לטענת התובעת, הנתבעת לא הניחה בפועל צינורות מים כדרוש עפ"י חוק, לא ממנה מקופתה את הנחתם ולכן לא הייתה רשאית לגבות את אגרת הצינורות. משגבתה שלא כדין, עליה להשיבה.

לטענת התובעת, פעלה הנתבעת בניגוד לעקרון חוקיות המינהל בכלל ועקרון חוקיות המיסוי בפרט והנטל עליה להראות כי קיימה את תנאי חוק העזר כתנאי לגיבוש זכותה לגביית אגרת הנחת הצינורות.

התובעת טוענת כי יש לראות את תשלום האגרות על ידה, בנסיבות בהן נעשה, במטרה לקבל את היתרי הבנייה, כתשלום שבוצע תחת מחאה. לטענתה, מאחר ומעמדה של הנתבעת כרשות שלטונית הפועלת עפ"י דין, שונה ממעמדו של כל גוף מסחרי אחר, אין המדובר בהתקשרות עסקית רגילה מרצון ולא הייתה לה ברירה אלא לשלם את האגרה הנדרשת כדי לקבל את ההיתר המבוקש. כמו כן קיימת צפייה להגינות יתר של הרשות השלטונית החייבת להפעיל את סמכותה בדרך ראויה וחוקית לטובת הציבור.

התובעת טענה עוד כי אין רשות ציבורית יכולה לבקש להיבנות מטענת מניעות, שהיא טענה דיונית, שאינה יכולה להכשיר גביית כספים ביתר.

עוד הוסיפה התובעת כי אין הנתבעת רשאית להסתמך על דף ההנחיות של מינהל משק המים או על חוזר מנכ"ל לצורך גביית האגרה, שכן המסמכים האמורים נכתבו לאחר גביית האגרה מהתובעת ויש להם תוקף של הנחייה מנהלית בלבד שניתן ואף חובה לסטות ממנה במקרה שאינם עולים בקנה אחד עם הקבוע בחוק, שהוא, כאמור, המקור החוקי היחיד והבלעדי לגביית האגרה והדבר גם מהווה פגיעה בקניין בסתירה לקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

3. טענות הנתבעת

הנתבעת העלתה תחילה שורה של טענות מקדמיות, שיש בהן, לטענתה, כדי לדחות את התביעה על הסף.

הטענה הראשונה, מתייחסת לחוסר יריבות. לטענת הנתבעת, נגבתה האגרה נשוא התביעה עבור שני פרוייקטים נפרדים. האחד, בוצע ע"י התובעת על מגרש שמספרו 28 והשני, בוצע ע"י חברת ונציה פיתוח והשקעות בע"מ על מגרש מס' 30 וכל אחד משני הפרוייקטים בוצע עפ"י חוזה עבודה נפרד.

בגין מגרש 28 חוייבה התובעת באגרת הנחת צינורות בחודש 11/97 בסכום של 135,684 ₪ ובגין מגרש 30 חוייבה חברת ונציה בתשלום האגרה בחודש 12/97 בסכום של כ-249,000 ₪.

התובעת הגישה את תביעתה להשבת הכספים בגין שתי דרישות התשלום, הן שלה והן של חברת ונציה, בטענה כי שילמה גם את האגרה של ונציה וכי מתקיימת זהות מוחלטת בין התובעת לבין ונציה. על אף שהנתבעת טענה כבר בכתב הגנתה לחוסר יריבות בין התובעת לנתבעת בכל הקשור לדרישת התשלום שהופנתה לחברת ונציה, לא בקשה התובעת לצרף את חברת ונציה כתובעת נוספת.

לטענת הנתבעת, רק במסגרת תצהירי עדות ראשית, בתצהירו של רו"ח התובעת, נטען לראשונה כי קיים יפוי כח בלתי חוזר וספציפי שמכוחו פועלת התובעת בשם חברת ונציה ולטענת התובעת הוא מהווה הרשאה מלאה לפעול בשם ונציה ובמקומה בקשר לפרוייקט, לרבות הגשת התביעה כנגד העירייה. זכרו של מסמך זה לא בא במסגרת הליך גילוי המסמכים ולא הוזכר אף בכתב התביעה ולכן יש להתעלם ממנו.

לטענת הנתבעת, גם לגופו של עניין, אין ביפוי הכח הרשאה לתובעת להגיש את התביעה בשם ונציה ולייצגה בהעדר כתב המחאת זכות, שכן יפוי הכח מתייחס לביצוע פעולות רישום מקרקעין ופעולות אחרות ולא לייצוג והגשת תביעות.

לטענת הנתבעת, התובעת גם לא הוכיחה כי היא זו ששילמה את אגרת הנחת הצנרת שהוטלה על חברת ונציה. הקבלות שצורפו על ידה אינן מוכיחות זאת, שכן הן כוללו תשלומים נוספים שהיה על התובעת לשלם לנתבעת, כגון היטלי ביוב וסלילת רחובות. כמו כן, לעניין המחאת זכויות מחב' ונציה לתובעת, מסתבר שהדבר לא התקיים בפועל והעד מטעם התובעת, רו"ח אילן קורץ, אף הסביר כי לא נעשתה המחאת זכות, שכן המחאת הזכויות הייתה אמורה להיעשות בכפוף להסכמת משרד השיכון (וזאת בהתאם לחוזי העבודה עליהם היו חתומות הן התובעת והן חב' ונציה מול משרד השיכון, שאסרו על המחאת זכויות, ללא הסכמה מראש ובכתב) וזו לא ניתנה ולכן התקבל יפוי הכח לפעול בשמה.

לאור כל זאת, בקשה הנתבעת לדחות את התביעה בכל הנוגע להשבת התשלומים בגין אגרת הנחת צנרת של חברת ונציה, בסך של כ-249,000 ₪ (קרן).

טענה מקדמית נוספת, שהעלתה הנתבעת היא, טענת שיהוי וסופיות השומה.

לטענת הנתבעת, שלמה התובעת את ההיטל בהתאם לדרישת התשלום שנשלחה לה ע"י הנתבעת ללא כל מחאה במועד התשלום או בסמוך לו ולכן הנתבעת מנועה ומושתקת מלהעלות טענות כנגד הגבייה.

התובעת היא חברה, שקיבלה לייעוץ משפטי וכלכלי ולכן אינה יכולה לטעון כעת כנגד גביית ההיטל כאשר היו פתוחות בפניה דרכים חוקיות להתנגד לעצם הדרישה. טענת התובעת בדבר אילוץ הגובל בסחיטה לא הוכחה ואין בה דבר. התובעת מסרה לנתבעת 5 שיקים דחויים ומיד עם מסירת השיקים ניתן לה אישור בדבר תשלום היטלי בנייה. לתובעת היתה אפשרות לפנות ולמצות את ההליכים עוד בטרם פירעונם של כל השיקים הדחויים וזאת לא עשתה. גם אם תתקבל טענתה של התובעת כי נאלצה לבצע התשלומים על מנת לקבל היתרי הבנייה, הרי שאילוץ זה התבטל עם מסירת השיקים הדחויים לנתבעת וקבלת ההיתר. התובעת יכולה היתה, עוד בטרם הגיע מועד פרעונם של כל השיקים, לפנות לערכאות המתאימות או לברר טענותיה מול משרד השיכון, מה גם שהתשלומים ששלמה למשרד השיכון, ושלטענת התובעת יש בהם, בנוסף לתשלומים לנתבעת, כפל תשלום, היו מאוחרים לתשלומים לעירייה.

פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת בעניין נשוא התביעה נעשתה רק ביום 19.7.98, אחר פרעון כל התשלומים לעירייה ובטרם בוצע מלוא התשלום למשרד השיכון והתביעה הנוכחית להשבת הכספים הוגשה רק בשנת 2001 (וזאת כאשר הפנייה האחרונה בנושא נעשתה ב-6.12.98). כלומר, התובעת השהתה א תביעתה למעלה משלש שנים והדבר יוצר מניעות בשל כלל סופיות השומה והחשיבות שבמתן אפשרות לרשות המקומית לנהל את ענייניה הכספיים בוודאות ומתוך תקציב מוגדר מראש.

טענה מקדמית שלישית, שהעלתה הנתבעת היא אי מיצוי הליכי הערר ע"י התובעת בטרם פנייתה לביהמ"ש.

מן הראוי לציין כי ביום 29.5.02 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף בטענה כי התובעת לא מיצתה את הליכי הערר הקבועים בחוק טרם פניית לביהמ"ש. הנתבעת הסתמכה בבקשתה בעיקר על פסה"ד בעניין עיריית רעננה ואח' נ' י.ח ייזום והשקעות בע"מ ואח' (רע"א 2525/99, פד"י נד(4),481) בו נקבע כי יש להעביר את השאלות שבמחלוקת בנוגע להיטלי ביוב ואגרות הנחת צינורות מים להכרעת גופי הערר המתאימים בטרם פנייה לביהמ"ש. ביום 29.7.02 נדחתה הבקשה. בסיכומיה שבה הנתבעת ובקשה את מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

טענה נוספת של הנתבעת, עוד בטרם טענותיה לגופו של עניין, נוגעת לכך שלטענת הנתבעת גילמה התובעת את עלות התשלומים ששלמה לנתבעת במחיר הדירות שמכרה לרוכשי הדירות ובכך גלגלה עלויות אלה עליהם ולכן היא מנועה מלבקש את השבתם של כספים אלה, שכן יש בכך התעשרות שלא כדין מצדה.

4. דיון:

תחילה יש מקום לדון בטענותיה המקדמיות של הנתבעת, שיש בהן לדעתי טעם של ממש, כפי שיפורט להלן.

א. לעניין טענת חוסר היריבות בין התובעת לנתבעת ביחס לחיובה של חברת ונציה באגרת הנחת הצינורות. כבר בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה זו ובקשה למחוק את התביעה ככל שהיא נוגעת להשבה בשם חברת ונציה. לחלופין, הציעה כי התובעת תבקש תיקון כתב התביעה באופן שחברת ונציה תצורף כתובעת נוספת, אך הדבר לא נעשה.

גם יפוי הכח שהוצג ע"י התובעת (ראה נספח ד' לתצהיר מטעמה), המהווה לטענתה הרשאה מלאה מצד ונציה לתובעת לפעול בשמה ובמקומה בקשר לפרוייקט, לרבות עצם הגשת התביעה כנגד העירייה, אינו יכול לשמש, לטעמי תחליף לצרופה של ונציה כתובעת נוספת, דבר, שכאמור, לא נעשה.

התובעת טענה כי לצורך עילת התביעה מתקיימת זהות מוחלטת בינה לבין ונציה וכי היא זכאית להשבה מכוח עצם ביצוע התשלום.

יפוי הכח שהוצג (נספח ד' לתצהיר התובעת) כלל הרשאה מטעם ונציה לתובעת "לחתום על הסכמי מכר עם רוכשי דירות, לחתום על כל מסמכי התקשרות עם רוכשי דירות..." וכן: "להשיג את כל האישורים, התעודות והמסמכים ולסלק את כל ההתחייביויות, התשלומים המיסים האגרות והארנונה וכל יתר הוצאות..." אין ביפוי הכח כל הוראה או הרשאה ספציפית או אף כללית בקשר להגשת תביעות בשם חב' ונציה בנוגע לכל אלה.

לעניין עצם ביצוע התשלום ע"י התובעת בשם חב' ונציה, המזכה בהשבה, הרי שמחומר הראיות שהוגש לביהמ"ש עולה כי הוצאו ע"י הנתבעת שתי דרישות תשלום נפרדות, האחת, מופנית לתובעת והשניה, לחברת ונציה (ראה נספחים א' ו-ב' לתצהיר מר פואד אינדראוס, גזבר הנתבעת(נ/1)). הטענה העובדתית לפיה התובעת שלמה האגרה גם עבור חברת ונציה, לא הוכחה באופן חד משמעי, שכן התובעת הציגה 5 שיקים, שנתנה לפקודת הנתבעת, בסכומים של כ-105,135 ₪ כ"א (ראה נספח ג' לתצהיר רו"ח אילן קורץ, מטעם התובעת (ת/1)). כלומר תשלומים בסכום כולל של 525,675 ₪. התובעת תבעה השבה, בשמה ובשם חברת ונציה, של 384,761 ₪ בגין אגרת הנחת הצינורות בה חויבו שתי החברות. ע"ג הספחים של השיקים האמורים נכתב בשורת "פרטים": "אגרות והיטלים לפרוייקט 60 יח"ד" (יחידות דיור). כפי שהובהר בדברי העד, מר אילן קורץ, בעדותו בביהמ"ש ננו, בסופו של דבר, במסגרת שני הפרוייקטים של התובעת ושל ונציה גם יחד 86 יחידות דיור (ראה עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול) ואילו לדברי הנתבעת, בסיכומיה, התכנון המקורי, לפי חוזי העבודה שנחתמו עם שתי הבחרות היה לבניית 27 יחידות דיור ע"י התובעת ו-51 יחידות דיור ע"י ונציה (כלומר 68 יחידות דיור בסה"כ).

מכאן, שלא ניתן לזקוף התשלום, שבוצע ע"י התובעת לנתבעת באופן ישיר וחד משמעי, כתשלום שבוצע לכיסוי אגרת הנחת הצינורות בשם שתי החברות, שכן, כאמור, סכומם הכולל של השיקים האמורים עולה על סכום ההשבה שתבעה התובעת. מאחר שהובהר כי היו תשלומים והיטלים נוספים בהם חוייבה התובעת לטובת הנתבעת לא ברור עבור אילו יחידות דיור בדיוק שולמה האגרה האמורה, מתוך סל כל יחידות הדיור שנבנו הן בפרוייקט של התובעת והן בפרוייקט של ונציה.

גם עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי, הדין, בעניין זה, עם הנתבעת.

תקנה 27 לתקסד"א קובעת כי: "לא תפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי הדין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה...".

ותקנה 28 לתקסד"א קובעת כי:

"(א) מקום שיש מספר תובעים יכול שאחד או אחדים מהם יהיו מורשים בידי אחד או אחדים מן השאר להתייצב, לטעון או לפעול בכל הליך במקומם; הוא הדין לגבי הרשאת נתבע בידי נתבע אחר.

(ב) ההרשאה תהא בכתב חתום בידי בעל הדין המרשה ותצורף לתיק".

התובעת לא בקשה לצרף את חברת ונציה כתובעת נוספת וכן לא ניתנה, כאמור, הרשאה מפורשת בכתב מטעם חברת ונציה לתובעת לפעול בשמה בתובענה.

דר' י. זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 194 התייחס לסוגייה זו:

"על פי המשפט המהותי אין הנתבע חייב להיענות לתביעתו של אדם, אשר פעל כמורשו של אחר ובא בתביעה בשמו הוא, ולא מכוחו של זה שהיה מרשו; סדרי הדין אינם מוסיפים חיוב שאינו קיים. אילו ראה ביהמ"ש לצרף את המרשה בתור תובע, היה זה אולי זוכה, אך בדונו "בזכויות בעלי הדין שלפניו למעשה", נאלץ היה ביתה משפט לפסוק, כי לתובע שלפניו אין זכות להיפרע מן הנתבע. הואיל ובית המשפט לא יפסוק לתובע דבר שאינו מגיע לו, דחה את תביעתו".

לאור כל זאת, יש לדחות תביעת ההשבה ככל שהדבר נוגע לאגרת הנחת הצינורות שהוטלה על חברת ונציה.

ב. טענה נוספת הראויה ליבון וברור נוגעת לאי מיצוי ההליכים בפני ועדת ערר טרם הפניה לביהמ"ש. כאמור, החלטה בבקשה לסילוק על הסף מסיבה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש בהחלטה מיום 29.7.02. לשון ההחלטה היתה: "כתב התביעה, על פניו, אם יוכח האמור בו מגלה עילות תביעה של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט. על כן הסמכות לדון בתובענה זו, גם לאחר עיון בפס"ד "יזום", נתונה לבימ"ש זה. אשר על כן הבקשה נדחית".

ההחלטה לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, התבססה על כך שכתב התביעה גילה עילות תביעה לכאוריות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה, גזל ועשיית עושר ולא במשפט. טענות אלה לא הוכחו במהלך שמיעת התיק, נזנחו ע"י התובעת ולא הוזכרו עוד במהלך הדיון או בסיכומי התובעת. משכך הם פני הדברים, יש מקום לשוב ולשקול את הטענה בדבר אי מיצוי ההליכים בפני ועדת הערר בטרם פנייה לביהמ"ש, וזאת לאור ההלכה שנקבעה בפס"ד בעניין עיריית רעננה נ' י.ח יזום והשקעות בע"מ ואח' הנ"ל.

בפסה"ד נאמר כי החוקים הנוגעים להיטלי הביוב והמים קובעים דרך השגה ייחודית על דרישות התשלום של הרשות והועלתה השאלה אם הסמכות העניינית הייחודית נתונה לועדת הערר או שכאשר מדובר בתביעת השבה, ומשמעורבת בתביעה טענה של התרשלות, מצוי הנושא גם או רק בסמכותו של ביהמ"ש.

בפסה"ד נקבע כי קיום סמכותם של גופי הערר הוכרה כמצדיקה הימנעות בתי המשפט מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לסמכותם של אותם גופים. משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר אין להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים, שכן הסדרים מיוחדים אלה ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות ויש ללכת בדרך זו של ערר או השגה ולא לאפשר את עקיפתה. עוד נקבע כי היזקקות בתי המשפט להכרעה בעניין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, כאשר מדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. בנוסף לכך, הודגש בפסה"ד כי סמכויותיהן של ועדות הערר ראוי שתתפרשנה באופן רחב ככל האפשר:

"יתר על כן, בפירוש מסגרת הסמכויות של גוף הערר מסתמנת הנטייה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה – בין אם הטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין אם היא בעלת אופי כללי, עקרוני. כך למשל, מקובלת הגישה כי גוף הערר בדרך כלל אינו מוגבל לבחינת שאלות הקשורות בגובה ההיטל שהוטל ובדרכי חישובו אלא עשוי גם להיזקק גם לטענות בעלות אופי עקרוני כגון חריגה מסמכות או העדר סבירות של הרשות המנהלית בקבעת ההיטל וכן לטענות בדבר חוק עזר החל על הענין.

בענין רוט נ' עיריית הרצליה, שם, אומר בית המשפט בקשר להיטל ביוב:

"כבר נקבע שבפני ועדת הערר יוכלו העותרים לטעון את מלוא הטענות שניתן לטעון נגד חיוב באגרת ביוב, לרבות טענות בדבר חוסר סבירות, פגמים בקבלת חוק העזר וכל טענות אחרות נגד חוק העזר. כך יוכלו לטעון בפני ועדת הערר כנגד חשש חיוב כפל, כנטען על ידם בפנינו" (ההדגשה לא במקור).

ועוד נאמר כי: "יוצא, איפוא, כי לענין ביבו והנחת צינורות מים, בעל נכס שחוייב בהיטל יוכל לטעון בפני גוף הערר כל טענה כנגד חבות זו – בין טענה בעלת אופי מהותי הנוגעת לעצם הסמכות או הסבירות שבהטלת היטל, בין טענה לענין קיום נאים ספציפיים הנדרשים בחוק לצורך גיבוש של חיוק תקף, ובין טענה לעניין גובה סכום ההיטל הנדרש" (ההדגשה לא במקור).

ובהמשך: "לטעמי, לגופי הערר בענייננו נתונה הסמכות לדון ולהחליט במכלול השאלות האמורות, ובכלל זה בשאלה האם נשלחו דרישות תשלום כדין, ומה מצב הדברים אם החיוב בתשלום שהוצא על ידי הרשות אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים בחוק. מסקנה זו מתבקשת מאלה:

המטרה העומדת ברקע פעולתם של גופי הערר הינה להפקיד בידם בחינה מחודשת של החלטת הרשות לחייב את האזרח בהיטל. על פי הוראות החוקים הנוגעים לענין, בחינה זו הינה כוללת ואינה מוגבלת לעילות בקורת ספציפיות. מכך עולה כי על גופי הערר לבחון האם האזרח נפגע מהחיוב שהוטל עליו ולצורך כך ניתנת סמכות בדיקה מקיפה. בגדר בחינה זו ניתן להיזקק בין היתר, גם לטענות לפיהן לא הוצאו כלל דרישות תשלום או שדרישות אלה אינן ממלאות אחר התנאים המוקדמים שנקבעו בחוק ולכן אין הן תקפות. אין סיבה וטעם להניח כי סמכויות גופי הערר הוגבלו מלכתחילה לבחינת נושא ההיטלים רק מקום שהוצאו דרישות תשלום כדין וכי המחוקק התכוון להפקיע מידי גופי הערר את בירור השאלה אם הוצאו דרישות כדין ולהפקידן בידי בתי המשפט, ולפצל בכך פיצול ענייני בין סמכויות גופי הערר לסמכויות בתי המשפט גם בשלב הבירור הראשוני של הנושא. הדעת נותנת כי סמכויות גופי הערר בענין ביוב ומים משתרעות על מכלול השאלות העולות בהקשר לחיוב האזרח בהיטלים – בין שאלות טכניות ובן שאלות מהותיות-עקרוניות, והכל במגמה לבחון האם נגרמו לאזרח פגיעה או קיפוח עקב הטלתם. בכלל זה נמנות גם שאלות הנוגעות למילוי דרישות מוקדמות ליצירת החיוב בהיטל, על כל המשתמע מכך" (ההדגשות לא במקור).

ולעניין סמכותו של גוף הער לדון בתביעת השבה נקבע כי: "בענייננו מדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו. לא נראה לי, על פניו, כי יש נפקות לעובדה כי הסעד המבוקש הינו השבה ככל שהדבר נוגע לענין סמכותם של גופי הערר. האבחנה בין מצב דברים בו הוטל על בעל נכס חיוב בהיטל אשר טרם שולם והוא מבקש להעמידו במבחן הבקורת לבין מצב בו סכום ההיטל שולם ובעל הנכס טוען לאחר מעשה כי יש לזכותו בהשבה מאחר שההיטל פגום אינה נראית מהותית ככל שהיבט סמכות גופי הערר נוגע בדבר".

על כן היום, בתום שלב ההוכחות, משלא הוכחו עילות התביעה שנטענו בכתב התביעה, אשר הקנו לבימ"ש זה את הסמכות לדון בתביעה, לא נותר לי אלא לקבוע כי בימ"ש זה חסר סמכות לדון בתובענה, כטענת הנתבעת.

ג. אוסיף ואומר כי ראוי היה לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי וסופיות השומה. הוכח, בראיות שהובאו בפני, כי התובעת שילמה את ההיטל, עפ"י דרישת הנתבעת, בלא כל מחאה. טענת התובעת בדבר "אילוץ הגובל בסחיטה" מופרכת, מגוחכת וחסרת בסיס, עפ"י העובדות שעליהן לא יכולה להיות מחלוקת. התובעת שילמה את ההיטל בחמישה תשלומים בלא שתביע הסתייגות כלשהי, בכתב או בעל פה. התובעת גם לא טענה לכפל תשלום משנדרשה מאוחר יותר לשלם תשלומים שונים למשרד השיכון. רק לאחר פרעון כל התשלומים פנה רו"ח של התובעת במכתב בזו הלשון "בעקבות בדיקה של חיוב האגרות וההיטלים שבנידון, שנעשתה על פי בקשתנו על ידי עו"ד רגר, עולה כי ככל הנראה נגבו מאיתנו שלא כדין סכומים ניכרים". די בניסוח זה של המכתב כדי להבהיר באופן חד משמעי כי כל אילוץ לא היה כאן ובודאי שלא סחיטה, כנטען.

התובעת, שקבלה מהנתבעת את כל ההבהרות כבר במהלך שנת 1998, לא עשתה דבר, לא הגישה השגה ולא פנתה לערכאות אלא בחודש יוני 2001, שלוש שנים לאחר שהיתה מודעת לעובדות ולעמדת הנתבעת בנושא. בנסיבות אלה גם אין מקום ליתן לה ארכה להגשת ערר.

4. לאור כל האמור ומכל הטעמים דלעיל, ובעיקר הטעם של העדר סמכות ענינית, התביעה נדחית והתובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 10,000 ₪ + מע"מ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ה' באייר תשס"ד (‏02/09/2004) בהעדר הצדדים.

בית-נר אביטל, שופטת, ס. נשיא בימ"ש שלום


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן