ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

ת"א 5619/97

פרדס סגל חדרה בע"מ ואח' נגד משרד התשתיות הלאומיות - מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) ואח'


23/8/2004

ת"א 5619/97

1. פרדס סגל חדרה בע"מ

2. פרדס סירקיס סגל חדרה בע"מ

3. נחלת שומרון בע"מ (בפירוק מרצון)

נגד

1. משרד התשתיות הלאומיות - מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ)

2. ענבר ח. השקעות 1995 בע"מ

בית משפט השלום חדרה

בפני כב' השופט חננאל שרעבי

[23.8.2004]

פסק דין

1. בתובענה האמורה מבקשות התובעות סעד של סילוק יד, צו מניעה וצו עשה בעקבות הפקעת חלק מהמקרקעין אשר בבעלותן מכח צו שהוצא לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיקוח), 1943 (להלן: "הפקודה").

2. התובעות 1 ו- 2 הינן הבעלים הרשום של מקרקעין בגוש 10043 חלקה 17, הנמצאים ממזרח לכביש מס' 4 (להלן: "הכביש") בקטע שמעמק-חפר עד חדרה (להלן: "החלקה המזרחית"). התובעת 3 הינה הבעלים הרשום של מקרקעין בגוש 10047 חלקה 44, הנמצאים ממערב לכביש (להלן: "החלקה המערבית").

3. התובעות 1 ו- 2 רכשו את החלקה המזרחית ביום 5.12.78, והתובעת 3 רכשה את החלקה המערבית ביום 23.4.52.

4. ביום 24.6.62 הוציא שר העבודה דאז צו לפי הפקודה על כביש פ"ת-חדרה ובו הכריז על סלילת הדרך ברוחב של עד 40 מ' (להלן: "הצו הראשון").

ביום 28.2.65 הוציא שר העבודה דאז צו שני אודות כביש פ"ת-חדרה, ובו הרחיב את רוחב הדרך ל- 50 מ' (להלן: "הצו השני").

5. שני הצווים פורסמו ברשומות, אולם אודותיהם לא נרשמה בספרי רישום המקרקעין הערת אזהרה, לפחות לא עד להליכים המשפטיים בתיק זה.

6. בחודש יולי 1995, כ- 30 שנה לאחר הוצאת הצו השני, כך לגירסת התובעות, נודע לראשונה לתובעות כי הוצאו הצווים האמורים, וכי על מנת להרחיב את הכביש בהתאם לצווים, יש צורך בהפקעת חלק מהמקרקעין בחלקה המזרחית ובחלקה המערבית.

7. בסופו של עניין, וכפי שנפרט בהמשך, הופקעו חלק מהמקרקעין בחלקה המזרחית ובחלקה המערבית ע"י הנתבעת 1, הכביש הורחב ולתובעות השגות כנגד כך המפורטות, בין היתר, בתובענה זו.

8. הנתבעת 1, מע"צ, היא זו אשר ביצעה את הרחבת הכביש בהתאם לצווים, ולצורך הרחבה זו הפקיעה חלק מהמקרקעין בחלקות המערבית והמזרחית.

9. הנתבעת 2, יזמה, ואף הקימה, תחנת תידלוק על חלקות 1 ו- 2 בגוש 10044, הגובלות מדרום לחלקה המזרחית, וסללה על חלק מהמקרקעין שהופקעו בחלקה המזרחית, כביש יציאה מתחנת התידלוק לכביש מס' 4.

טענות התובעת

10. כאמור, לתובעת השגות כנגד הפקעה זו, כדלקמן:

טענות התובעת כנגד הנתבעת 1:

א. אי חוקיות ההפקעה מעיקרה:

טוענות התובעות כי הפקעות המקרקעין, כפי שנעשו ע"י הנתבעת 1, בחלקות המזרחית והמערבית, אינה חוקית ובטלה מעיקרה מהטעמים הבאים:

לא ניתנה להן זכות שימוע ע"י הנתבעת 1;

לא נרשמה הערת אזהרה אודות הצווים בספרי רישום המקרקעין ובניגוד לסעיף 3א לפקודה;

קיים שיהוי בלתי סביר בישום הצווים;

ב. הפקעה מעבר לצורך:

טוענות הנתבעות כי הצווים שהוצאו מכח הפקודה נועדו להרחבת הכביש עד ל- 50 מ'. בדיעבד הסתבר כי הופקעו מקרקעין בחלקה המזרחית ובחלקה המערבית מעבר לצורך, אף אם נמצאים בתוך ה- 50 מ' שבצו השני. השטח העודף שהופקע משמש בפועל לצרכים שאינם הרחבת הדרך, והם כדלקמן:

לצורך תשתיות חברת בזק וחברת החשמל;

לצורך סלילת דרך חקלאית;

לצורך סלילת כביש יציאה מתחנת התידלוק שיזמה הנתבעת 2 לעבר כביש 4;

לטענת הנתבעות, הפקעות אלה שהן מעבר לצורך, אינן עולות בקנה אחד עם הצו השני, שאיפשר את ההפקעה אך ורק לצורך הרחבת כביש 4. הפקעות אלה גם אינן עולות בקנה אחד עם השמירה על זכות הקניין של התובעות ובניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ג. הפרת הבטחה שניתנה ע"י הנתבעת 1:

לטענת התובעות הושגה הסכמה בינן ובין הנתבעת 1, הסכמה שהושגה בכדי שהתובעות לא יפנו לערכאות בבקשה להפסקת עבודות סלילת הרחבת הכביש, כי הנתבעת 1 לא תסלול דרך שירות בחלקה המערבית; דרך השירות בצידו המזרחי של הכביש לא תחרוג מ- 50 המטרים של ההפקעה עפ"י הצו השני, ובכל מקרה הנתבעת 1 לא תחרוג מגבול 50 המטרים הנ"ל; תיסלל פניה אחת "ימינה ימינה" מהכביש לדרך הכורכר הנמצאת בגבולה הצפוני של החלקה המערבית, ועוד שתי פניות "ימינה ימינה" מהכביש לחלקה המזרחית, בגבולותיה מצפון ומדרום. לטענת הנתבעות הנתבעת 1 לא עמדה בהתחיבויות אלה, ואף נקטה בפעולות אשר מסכלות אפשרות לעמוד בהתחיבויות בעתיד.

טענות התובעת כנגד הנתבעת 2:

א. בניית כביש יציאה מתחנת התידלוק ללא היתר, ובניית תחנת תידלוק בניגוד להיתר.

לטענת התובעות, הנתבעת 2 בנתה את כביש היציאה מתחנת התידלוק לעבר כביש 4 ללא היתר. לטענות התובעות, הנתבעת 2 גם בנתה את תחנת התידלוק בניגוד להיתר, בכך שלא הביאה לידיעת התובעות, כבעלים הרשום של הקרקע, את הבקשה להיתר.

ב. הסגת גבול:

עבודת סלילת כביש היציאה על מקרקעין אשר בבעלות התובעות ללא הסכמתן, מהווה הסגת גבול במקרקעין כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971.

ג. גרם הפרת חוזה ו/או רשלנות:

פעולות הנתבעת 2 בבניית כביש היציאה באות גם בגדר גרם הפרת חוזה (החוזה שבין התובעות והנתבעת 1, שבא לידי ביטוי בהבטחות שניתנו ע"י הנתבעת 1 לתובעות כמפורט לעיל) ו/או רשלנות, כיוון שהיתה פה לפחות "עצימת עיניים" מצד הנתבעת 2.

ד. עשיית עושר ולא במשפט:

לטענת התובעות, במעשה סלילת כביש היציאה, מתעשרת הנתבעת 2 שלא כדין על חשבון התובעות.

הסעדים המבוקשים ע"י התובעת.

11. לאור טענותיהה מבקשות התובעות סעדים כדלקמן:

א. סילוק ידה של הנתבעת 1 מהחלקה המערבית, בשטח המתחיל בשפתו המערבית של הכביש ומערבה.

ב. סילוק ידה של הנתבעת 1 מהחלקה המזרחית, בשטח החורג משטח הפקעה (כולל הפקעות עבר) של 5.3 דונם.

ג. סילוק ידה של הנתבעת 1 מהחלקה המזרחית, בשטח שתפסה לצורך שימושים אשר אינם למטרות הצו השני, לרבות משטחים שניתנו לשימוש חברת בזק, תחנת התידלוק וכיו"ב.

ד. להורות לנתבעת 1 לעשות כל פעולה על מנת למנוע מעבר דרך החלקה המערבית מהחלקות שמדרום, מצפון וממזרח לה, ובין היתר: לבנות גדר קבועה בגבולות החלקה מדרום, מצפון וממזרח.

ה. להורות לנתבעת 2 להימנע מביצוע עבודות כלשהן בחלקה המזרחית, לסלק ידה מהחלקה המזרחית ולהרוס את מה שבנתה לרבות את כביש היציאה ומערכות החשמל ולהחזיר את המצב לקדמותו.

12. לאור הסעדים המבוקשים יש לומר כי התובעות בעצם מבקשות מביהמ"ש להכריע, בין היתר, באופן עקיף בשאלת חוקיות ההפקעה מלכתחילה, וזאת מכח סמכותו הנגררת עפ"י סעיף 76 לחוק בתיהמ"ש.

טענות הנתבעת 1:

13. לגירסת הנתבעת 1 היא נזקקה להפקיע קרקע בתחום הדרך המוכרזת עפ"י הצו השני, עד קצה גבולות ההכרזה (סה"כ ברוחב כולל של עד 50 מ'). הרחבת הדרך נעשתה בהתאם לשיקולים תכנוניים ותעבורתיים ועל מנת לשדרג את הכביש.

14. לטענת הנתבעת 1, נוכח הרחבת הכביש וקביעת שני מסלולי נסיעה בכל נתיב, וכפועל יוצא משיקולי בטיחות בתעבורה, לא ניתן היה לאפשר כניסה ויציאה מהכביש ואל הכביש מהחלקות הגובלות לה. על כן הפתרון שהושג היה הכשרת דרכי שירות לאורך תוואי הדרך והסדרת כניסות ויציאות אחת לכמה ק"מ, כאשר הפניות הן לימין הדרך בלבד.

בהתאם להסכמות אשר גובשו עם בעלי המקרקעין לאורך הכביש, למעט התובעות, סללה הנתבעת 1 דרך חקלאית ממזרח למסלולי הנסיעה ובתחום הדרך המוכרזת עפ"י הצו השני.

ממערב למסלולי הנסיעה נסללה דרך חקלאית מחוץ לדרך המוכרזת, היינו על קרקעות המצויות בבעלות פרטית של יחידים או תאגידים אשר הסכימו לכך.

15. לאור העובדה כי היה צורך להתוות דרך חקלאית בשולי רצועת הדרך המוכרזת ממזרח, אך עדיין בתחום ההכרזה, נדרשה הנתבעת 1 לתפוס את מלוא רוחב הדרך המוכרזת. זאת אף אם בהווה לא נסללו כל מסלולי הנסיעה העתידים להיות, היינו לא מומשה אפשרות סלילת מסלול נסיעה אחד נוסף - שלישי במספר, בנתיב הנסיעה המזרחי.

דבר זה נועד כדי להקל על הליכי סלילת הכביש ושדרוגו, מבלי שיש בכך כדי לפגוע בתובעות כבעלי המקרקעין המופקעים, מעבר לפגיעה הטמונה בהפקעה עצמה.

סלילתו של מסלול נוסף, שלישי, הינו צורך תעבורתי נחזה.

16. הפקעת המקרקעין הנדונה נועדה לתכלית של סלילת נתיבי תנועה ושיפור תשתיות הדרך בהן. רוחב תוואי ההפקעה אשר נתפס, נקבע בהתאם לצרכים הנדסיים, תעבורתיים (בכלל אלה הדרכים החקלאיות) וצורכי אחזקת הדרך.

זאת גם הסיבה מדוע הסכימה הנתבעת 1, בקצה רצועת הדרך ובתחום הדרך המוכרזת, כי חברת החשמל וחברת בזק יעבירו את תשתיותיהן. תשתיות אלה דרושות גם לכביש.

בכל מקרה לא הופקעה קרקע נוספת מהתובעות לשם העברת התשתיות האמורות, והן בתחום הדרך המוכרזת.

17. כל השטחים שהופקעו נועדו ומיועדים לצורכי הדרך המוכרזת, למעט כברת קרקע בתחום תחנת התידלוק שנבנתה ע"י הנתבעת 2, ואשר נועדה לשמש ככביש יציאה מתחנת התידלוק אל עבר כביש 4. אולם, תמורת כיברת דרך זו, הקצתה הנתבעת 2 כיברת קרקע מאחורי תחנת התידלוק. גם זאת כפתרון ביניים בלבד עד להקמת דרכי שירות כפי שנקבע בתוכנית המקימה את תחנת התידלוק.

בכל מקרה, אין בחילופי קרקע אלה בכדי לפגוע במטרת ההפקעה, שהרי גם אלמלא חילופין אלה, ההפקעה במתכונתה הנוכחית היתה נשארת בעינה כיוון שגם כביש היציאה הוא בתחום הרוחב המוכרז של 50 מ', אשר הותר בהפקעה.

18. הנתבעת 1 מדגישה כי בכל מקרה לא חרגה מרוחב ההכרזה עפ"י הצו השני, היינו 50 מ'.

19. בהתייחס באופן ספציפי יותר לטענות התובעות, טוענת הנתבעת כדלקמן:

א. באשר לטענה בדבר אי חוקיות ההפקעה עקב אי רישום הערת אזהרה - מציינת הנתבעת 1 כי אין באי רישום הערת האזהרה כדי לפגום בחוקיות ההפקעה.

ב. באשר לטענה כי הנתבעת 1 הפרה הבטחה מינהלית שנתנה לה - טוענת הנתבעת כי כל שנאמר לתובעות הוא שהנתבעת 1 לא תחרוג מרוחב של 50 מ', והנתבעת 1 אכן לא חרגה מרוחב זה.

מדגישה הנתבעת כי לא הובטח לתובעות ע"י מי מטעם הנתבעת 1 כל הבטחה בדבר שטח ההפקעה.

גם לגבי ההבטחה הנטענת של פניות "ימינה ימינה" אל החלקה וממנה, וכי פניות אלה תהיינה ישירות, הרי הנתבעת 1 לא רק שלא הבטיחה את הדבר האמור אלא אף לא הסכימה לפניות אלה כפי שניסחו אותן התובעות. בכל מקרה עניינן של פניות כנ"ל נתונה לסמכות רשות התמרור, ולא הוכח ע"י התובעות כי רשות זו התירה פניות כנ"ל.

בנוסף מציינת הנתבעת 1 כי, התובעות מבססות את טענתן בדבר הפרת הבטחה שניתנה ע"י הנתבעת 1, על תכתובת אשר היתה ביניהן ובין מר גולדברג מהנדס מחוז מטעם הנתבעת 1 דאז. אולם תכתובת זו אינה עולה בכדי הבטחה שלטונית ו/או מינהלית בהתאם לפסיקה.

מציינת גם הנתבעת כי התובעות כלל לא טרחו לשלוח מכתבים לנתבעת 1 בדבר הפרת התחייבות נטענת כנ"ל.

ג. באשר לטענה כי הנתבעת 1 הפקיעה מקרקעין בחלקות המזרחית והמערבית מעבר לצורך אף אם הן נמצאות בתחום שטח ההכרזה, כאשר השטח העודף שהופקע משמש בפועל לצרכים שאינם הרחבת דרך - טוענת הנתבעת 1 כי אין הדבר נכון. לא נעשתה כל הפקעה לצורך תשתיות אחרות, ורוחב ההפקעה נקבע בהתאם לדרישות הנדסיות - תעבורתיות. מאחר ולכל דרך יש שוליים אין מניעה להתיר העברתן של תשתיות בתחומי שולי הדרך, כגון - תשתיות חשמל ובזק. העברת תשתיות כנ"ל יש בה בכדי להועיל לציבור, ואין בה כדי לאיין או לפגום בתוקפה של ההפקעה.

באשר לטענה כי הופקעו מקרקעין בחלקה המזרחית כדי לאפשר סלילת כביש יציאה מתחנת תידלוק שיזמה הנתבעת 2 לעבר כביש 4 - טוענת הנתבעת 1 כי מלכתחילה הופקעו המקרקעין, ונקבע רוחב ההפקעה אך ורק בהתאם לצורכי הדרך. במועד תכנון ההפקעה והדרך המיועדת טרם באה לעולם תוכנית הקמתה של תחנת הדלק האמורה, וטרם נעשתה כל פניה מצד הנתבעת 2 אל הנתבעת 1. כך שטענת התובעות, כי ההפקעה בחלקה המערבית נועדה לצורכי הקמת תחנת הדלק, אינה מדוייקת.

יותר מזה טוענת הנתבעת 1 - גם אם לא היתה מוקמת תחנת הדלק כאמור, לא היה כל שינוי בשטח ההפקעה.

אמנם נכון מציינת הנתבעת 1 כי כביש היציאה מתחנת התידלוק עובר על חלק משטח ההפקעה בחלקה המזרחית, אולם לא היה מנוס מכך. על מנת שרכב יגיע לתחנת דלק וייצא ממנה, יש צורך לחבר את תחנת הדלק לדרך באמצעות נתיבי האטה (כניסה) והאצה (יציאה). מאחר ומדובר בחיבור אל הדרך וממנה, הרי מטבע העניין, וכך גם ההגיון אומר, נשזרות דרכי ההאטה וההאצה בתחום הדרך. אין כל אפשרות מעשית אחרת לחיבור תחנת הדלק לדרך. מכל מקום, התובעות לא הצביעו על אפשרות אחרת.

יחד עם זאת, אין בהתרתו של חיבור זה לדרך כדי לפגום בחוקיות ותקפות ההפקעה לצורכי הדרך או לאיינה. יתר על כן, חיבור זה עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א/18 "תחנות תידלוק", שינוי מס' 2, תשנ"ו-1996.

גם מציינת הנתבעת 1, כפי שכבר הזכרנו לעיל, כי הקמת תחנת דלק לא נעשתה על חשבון צורכי הדרך. בעלי תחנת התידלוק הפרישו שטח מאחורי תחנת הדלק, לדרך חקלאית אשר תשמש את בעלי החלקות לצורכי גישה אל החלקות אשר לאורך הדרך. בעתיד כאשר יסללו דרכי שירות, כי אז החיבור לתחנת הדלק ייעשה מדרכים אלה ולא מכביש 4.

טענות הנתבעת 2:

20. כטענה מקדמית טוענת הנתבעת 2 כי דין התביעה נגדה להידחות כיוון שאין בינה ובין התובעות כל יריבות.

לטענת הנתבעת 2 כל פעולותיה בסוגיית הקמת תחנת התידלוק האמורה, לרבות הבקשה להיתר ובניית התחנה, נעשו כדין. על כן טענותיהן של התובעות כנגדה מופרכות.

21. טוענת הנתבעת 2 כי התובעות השהו תביעתן תקופה בלתי סבירה אשר בגינה יש לדחות את התביעה.

לטענת הנתבעת 2 הליכי בניית תחנתה תידלוק החלו בחודש מרץ 1999, בעוד שהתובעות הגישו תביעתן ביום 3.8.00. היינו כשנה וחצי לאחר תחילת העבודות. זהו שיהוי בלתי סביר.

22. לטענת הנתבעת 2 גם הסתירו התובעות מביהמ"ש עובדת קיומו של צו מיום 27.5.97 אשר ניתן עפ"י הפקודה, ולפיו הורחב קטע דרך מס' 4, לרבות הקטע נשוא המחלוקת, לרוחב של 50 מ'.

23. בכל מקרה טוענת הנתבעת 2 כי עבודות התשתית לסלילת הכביש המוביל מתחנת התידלוק לעבר כביש 4 נעשו בתוך תחום ההכרזה. היינו - בתחום שהופקע מידי התובעות וללא הסגת גבול ופלישה למקרקעיהן.

24. שטח ההפקעה לא היה קטן יותר גם אלמלא הוקמה תחנת התידלוק.

25. תחנת התידלוק נבנתה כדין, עפ"י היתר שניתן לה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית חדרה.

הנתבעת ביצעה את עבודות בניית תחנת התידלוק עפ"י ההיתר, וכביש היציאה מתחנת התידלוק נעשה באישור שנתקבל מהנתבעת 1 לאחר ביצוע ההפקעה.

דיון והכרעה

טענות התובעת נגד הנתבעת 1:

26. בעצם ניתן לומר כי לתובעת שתי טענות עיקריות בתובענה זו נגד הנתבעת 1.

א. אי חוקיות ההפקעה מעיקרה.

ב. הפקעה מעבר לצורך ו/או שלא לצורך מטרות ההפקעה ו/או בניגוד למוסכם.

27. נבחן את טענות התובעת אחת לאחת נגד הנתבעת 1, נעמת מולן את טענות הנתבעות ונכריע ביניהן.

28. חוקיות ההפקעה

א. ההפקעה נשוא תובענה זו נעשתה מכח הפקודה. מכוחה של הפקעה זו הוצאו שני צווים המתיחסים לחלקה המזרחית ולחלקה המערבית.

הצו הראשון הוצא ב- 24.6.62, ובו הכריז שר העבודה דאז, מכח סעיף 3 לפקודה על סלילת דרך בכביש 4 ברוחב עד 40 מ'.

הצו השני הוצא ביום 28.2.65, ובו הכריז שר העבודה דאז, מכח סעיף 3 לפקודה על הרחבת הדרך בכביש 4 (נשוא הצו הקודם) ברוחב עד 50 מ' (במקום 40 מ').

שני הצווים פורסמו כדין, ועל כך אין מחלוקת.

ב. סעיף 4 לפקודה קובע כי אם ניתן צו עפ"י סעיף 3, "יכולה הרשות, דהיינו אדם המורשה בכתב ע"י שר העבודה או שר התחבורה, לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטות באותו צו או לשיפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהיה צורך בהן כדי להוציא לפועל אותה סלילה או להשלים את השיפור".

ג. סעיף 5 לפקודה קובע כי "כל אימת שהשלטונות קנו חזקה בקרקע בהתאם לסעיף 4 של הפקודה..., תקום הקרקע הזאת, כשהיא חופשית מכל שעבוד, לקניין שר העבודה או שר התחבורה בשם ממשלת ישראל ותרשם בהתאם לכך במשרד ספרי האחוזה.

ד. מכח הוראות הפקודה, והצווים דלעיל, הפקיעה מע"צ (הנתבעת 1) את החלקה המזרחית והמערבית אשר בבעלות התובעות כמפורט לעיל, בחודש ספטמבר שנת 1995 או בסמוך לכך, היינו כ- 30 שנה לאחר פירסום הצו השני.

ה. טוענות הנתבעות כי לא היה ידוע להן עד לשנת 1995, מועד בו נציג הנתבעת 1 הודיען במכתב כי הוא עומד לתפוס חזקה בחלקות המזרחית והמערבית בהסתמך על הצו השני, על ההפקעה נשוא הצווים.

ו. מציינות התובעות כי הפקודה מציינת בסעיף 3א כי "ניתן צו עפ"י סעיף 3, ירשום מנהל רישום הקרקעות הערה על כך בספרי האחוזה לגבי הדרך שהצו חל עליה". במקרה דנן לא רשמה הנתבעת 1 הערת אזהרה על ההפקעה האמורה ובניגוד לסעיף 3א לעיל.

כן מציינות התובעות כי הצווים יושמו בשיהוי בלתי סביר, לאחר כ- 30 שנה, וכי לא ניתנה לתובעות כל זכות שימוע ע"י הנתבעת 1.

על כן טוענות התובעות לאי-חוקיות ההפקעה בחלקות המזרחית והמערבית מעיקרה.

ז. טרם אדון בשאלה זו לגופה אציין כי החלטתי בשאלת תוקף ההפקעה האמורה, ניתנת מכח סמכותי הנגררת עפ"י סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. הסעד העיקרי הנתבע בתובענה זו הוא סעד של סילוק יד במקרקעין (סילוק ידן של הנתבעות מהחלקות המזרחית והמערבית), ובמסגרת סעד זה רשאי ביהמ"ש להכריע בעקיפין גם בשאלת תוקף ההפקעה האמורה (בנקודה זאת דנתי בהרחבה בהחלטה שנתתי במסגרת התובענה האמורה ביום 25.8.03).

ח. באשר לאי רישום הערת אזהרה אודות הצווים נשוא ההפקעה הנדונה, בספרי רישום המקרקעין כהוראת סעיף 3א לפקודה - כבר נפסק כי אין באי רישום הערת אזהרה כאמור בכדי לבטל או לגרוע מתוקף הצו. היינו אין באי רישום הערת האזהרה בכדי לפגום בתוקף ההפקעה.

לעניין זה ראה: בג"צ 301/78 גן חינא בע"מ נגד מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ואח', סביר י"ב 357.

אריה קמר, "דיני הפקעת מקרקעין", מהדורה שישית, הוצאת מירב תל-אביב, עמ' 127.

מכאן כי אין ממש בטענתן של התובעות כי אי-רישום הערת אזהרה אודות הצווים בלשכת רישום המקרקעין, יש בה בכדי לפגוע בתוקפם ו/או בתוקף ההפקעה הנדונה.

ט. כאמור גם מערערות התובעות על חוקיות הצווים האמורים עקב השיהוי הבלתי סביר לטענתן בישומם. להזכיר, הצו השני פורסם בשנת 1965 והוצא אל הפועל בשנת 1995, בשיהוי של 30 שנה.

טענתן זו של התובעות היא בעצם התנגדות לצו שניתן עפ"י דין, מטעמי צדק ויושר. טענה שכזו מחייבת בחינה של מס' גורמים כדלקמן:

פרק הזמן שחלף, הנזק שנגרם לבעלים עקב השיהוי, הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה, היקף השטח המופקע, מטרת ההפקעה וכיו"ב.

אכן חלפו 30 שנה מפירסום הצו השני ועד להוצאתו מן הכח אל הפועל, אולם לא הוכח לי כי נגרם נזק כלשהו לבעלים (התובעות) עקב השיהוי. ההיפך הוא הנכון - הבעלים, התובעות, ציינו במפורש כי לא ידעו על קיום הצווים עד סמוך להוצאתם מן הכח אל הפועל בשנת 1995. מכאן כי לא נגרם להן כל נזק. אם לא ידעו על הצווים ממילא הצווים לא היו יכולים להזיק להן. בכל מקרה, לא הוכח לי נזק כזה.

הפקודה לא מגבילה בזמן את ישום הצווים אשר פורסמו מכח סעיף 3 לפקודה. אמנם נכון כי סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, קובע לאמור כי: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". אולם גם סעיף זה איננו נותן פתרון החלטי ואין הוא קובע את פרק הזמן שבמהלכו יש לבצע את ההפקעה ולהגשים את מטרתה. על כן יש לומר כי פרק הזמן הסביר להוצאתם של הצווים מן הכח אל הפועל יכול וישתנה מהפקעה להפקעה בהתאם לנסיבותיה.

במקרה דנן הוצא הצו הראשון בשנת 1962 והצו השני בשנת 1965. הרחבת כביש 4, נשוא הצווים, נדרשה כנראה כבר בשנים אלה. תמוה אכן כי ביצוע הצווים השתהה במשך כ- 30 שנה.

יחד עם זאת, כאמור, לא הוכח לי נזק שנגרם לתובעות עקב השיהוי.

בנוסף - ההפקעה התבצעה באיחור ניכר, אולם אין ספק כי צורכי הציבור בהרחבת כביש 4 הצדיקו הפקעה זו. על כן, יש לומר כי ביטול ההפקעה היום בגין השיהוי יגרום לציבור נזק רב באופן שגורם לי להעדיף את אינטרס הציבור על פני טענת השיהוי.

מן הראוי להזכירבנקודה זו את פסק דינו של כב' השופט גרוניס בעת"מ (ת"א) 1009/00 עוז ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא ואח' (פורסם באתר האינטרנט של נבו). שם ציין כב' השופט גרוניס בכל הקשור לשיהוי במועד ביצוע או מימוש של הפקעה כדלקמן: "... הסוגיה של מועד הביצוע או המימוש של ההפקעה קשורה בהכרח בנושא של קביעת סדרי עדיפות והקצאת משאבים ואלו נתונים לשיקול דעתה של הרשות המינהלית הנוגעת בדבר... יתרה מזו, תוכניות המתקבלות עפ"י החוק אינן באות לטפל אך ורק במצב קיים ולפתור בעיות עכשוויות בלבד. תכנון ראוי, כולל תכנון אורבני, חייב לצפות פני עתיד... איני מתעלם מן ההלכה האומרת כי שיהוי בלתי סביר לביצוע ההפקעה עשוי להצדיק ביטול ההפקעה... תשובה לשאלה מהו שיהוי בלתי סביר תלויה בין השאר בנזק שנגרם לבעל המקרקעין, אם נגרם כתוצאה מן השיהוי, וכן בנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול של ההפקעה עקב השיהוי...".

במקרה דנן כאמור כבר ציינו כי עצם העובדה שביצוע ההפקעה התרחש 30 שנה לאחר פירסום הצו, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את תוקפו של הצו.

כפי שכבר ציינו לעיל לא הוכח לי כי נגרם נזק לתובעות בגין השיהוי, ומאידך צורכי הציבור והאינטרס שלו בהרחבת כביש 4 הצדיקו הפקעה זו.

על כן, אם ובמידה והיתה הצדקה ו/או צורך להפקיע את מלוא השטח עפ"י הצו השני (ולכך אתייחס בהמשך), הרי גם אם נעשה הדבר בשיהוי של 30 שנה אין בכך כאמור בכדי לפגום בתוקף או בחוקיות ההפקעה.

לאור כל האמור לעיל, ובנסיבות המקרה דנן, אני דוחה את טענת השיהוי שהעלו התובעות, וקובע כי אין בה בכדי לפגום בתוקף הצווים.

י. התובעות גם מתרעמות על כך כי לא ניתנה להן זכות שימוע עובר להפקעה בפני הנתבעת 1, וגם בכך יש בכדי לפגום בתוקף הצווים.

אין ממש בטענתן זו של התובעות. מקום בו ביקש המחוקק לקבוע זכות שימוע הוא עשה זאת במפורש בחוקים הרלבנטיים. בפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, לא קבועה זכות שימוע לאלה שעלולים להיפגע מהפקעת המקרקעין.

לעניין זה ראה בג"צ 307/82, רוני לוביאניקר ואח' נ' שר האוצר ואחרים, פד"י ל"ז (2), 141.

ראה גם ספרו של אריה קמר, "דיני הפקעת מקרקעין" (המוזכר לעיל), עמ' 132, שם ציין כי אמנם קיימות הנחיות של היועמ"ש בדבר קיום שימוע של התנגדויות בהליכי הפקעה לפי פקודת הקרקעות, אולם הנחיות אלה אינן חלות על הפקודה דנן.

על אף האמור לעיל סבורני כי מן הראוי, ולו גם לפנים משורת הדין, שהרשות המפקיעה תאפשר לצד הנפגע, עובר להפקעה הפוגעת בזכויות הקניין שלו, לשטוח את טענותיו בפניה, על מנת שתפעל על יסוד מידע מלא שתקבל גם במסגרת שימועו של הנפגע. כשתפעל הרשות בדרך הנ"ל גם האזרח הנפגע יחוש כי נהגו עמו בדרך הוגנת.

במקרה דנן סבורני כי כך נהגה הנתבעת 1 עם התובעות. התכתובות הרבות שצורפו לכתבי הטענות מטעם התובעות, מלמד כי היתה פניה מוקדמת מצד הנתבעת 1 אל התובעות עובר לביצוע ההפקעה.

התובעות העלו השגתן כנגד ההפקעה באמצעות מכתבים שנשלחו ע"י עורכי-הדין מטעמן אל נציגי הנתבעת 1. בנדון היתה תכתובת עשירה בין התובעות ובאי-כוחן, ובין הנתבעת 1. במסגרת התכתובות האלו אף הושגו הבנות מסוימות בין התובעות לנתבעת 1.

על כן יש לומר כי על אף שלא היתה עליה חובה מצד הדין לשמוע את התובעות עובר לביצוע ההפקעה, נהגה הנתבעת 1 עם התובעות לפנים משורת הדין, שמעה את טיעוניהן עובר לביצוע ההפקעה ואף ניסתה להגיע איתן להבנות אודות ביצוע ההפקעה הנדונה.

בנסיבות אלה יש לומר כי לפנים משורת הדין קיבלו התובעות זכות שימוע מצד הנתבעת 1 אודות ההפקעה הנדונה, ואף ניצלו זכות שימוע זו בפועל. כך שאין ממש בטענתן כי נשללה מהם זכות השימוע עובר לביצוע הצו.

יא. לאור כל האמור לעיל לא נותר לי אלא לקבוע כי ההפקעה הנדונה, שבוצעה מכח הצווים שפורסמו בשנים 1962 ו- 1965, הוצאה כחוק וההפקעות היו ונשארו בתוקף.

29. הפקעה מעבר לצורך ו/או שלא לצורך מטרות ההפקעה, כן או לא?

א. כאמור טוענות התובעות כי ההפקעה, כפי שבוצעה בפועל בחלקות המזרחית והמערבית, בוצעה מעבר לצורך אף אם לא חרגה הנתבעת 1 בהפקעה מרוחב של 50 מ' כמפורט בצו השני.

לטענת התובעות, השטח העודף שהופקע משמש בפועל לצרכים שאינם הרחבת הדרך, והם כדלקמן:

הפקעה לצורך תשתיות חברת בזק וחברת החשמל;

הפקעה לצורך סלילת דרך חקלאית;

הפקעה לצורך סלילת כביש יציאה מתחנת התידלוק שיזמה הנתבעת 2 לעבר כביש 4.

ב. ראוי להדגיש כי התובעות טוענות שהצו השני איפשר את ההפקעה ברוחב של 50 מ' אך ורק לצורך הרחבת כביש 4. זה ותו לא. כל שימוש אחר בשטח שהופקע אינו עולה בקנה אחד עם הצו האמור.

ג. התובעות מבססות טענתן בין היתר בהסתמך על חוות דעתו של מומחה מטעמן, המהנדס מר מיכאל רוזנפלד.

המומחה רוזנפלד הכין שתי חוות -דעת. בחווה"ד הראשונה מיום 3.6.03 (הוגשה וסומנה ת/1) מתריע המומחה כי הופקע מלוא שטח ההכרזה (50 מ') כיוון שדאגו לאינטרסים של תחנת הדלק שהוקמה בסמוך לחלקה המזרחית (בחלקה מס' 1). לטענת המומחה חלק מהחלקה המזרחית הופקע לצורך סלילת דרך האצה והשתלבות בכביש 4 עבור היוצאים מתחנת הדלק.

בחוו"ד משלימה מיום 12.6.03 (אשר הוגשה וסומנה ת/2) השיב המומחה לשאלה מה גודל ההפקעה שלא היתה דרושה אלמלא צורכי תחנת הדלק. בחוות דעתו זו מציין המומחה כי הרוחב העודף של ההפקעה בגין צורכי תחנת הדלק הוא 21 מ'. לטענת המומחה, עצם בנייתה של תחנת הדלק וסלילת כביש ההאצה בתוך השטח המופקע, גרמו לכך כי הפקיעו רוחב שוליים עודף של 21 מ', אשר במצטבר בחלקה המזרחית מגיע לכדי 5.89 עד 6.18 דונם. רווח זה נובע משוליים עודפים רחבים יותר בסמוך לחלקה המזרחית אשר נובעים מצרכי תחנת הדלק. אם למשל נבחן את השוליים הדרומיים לחלקה המזרחית, מול תחנת הדלק, אנחנו נראה כי מדובר בשוליים צרים יותר ועדיין תקניים. רק כאשר ממשיכים בנסיעה צפונה, מכביש היציאה של תחנת הדלק והלאה, מטרים ספורים לאחר מכן, בסמוך לחלקה המזרחית, אנחנו רואים רוחב שוליים גדול יותר.

בסיכומיהן טוענות התובעות כי השוליים הצרים מול תחנת הדלק הם ברוחב של 1.8. מ', ואילו צפונה מכך בסמוך לכביש היציאה, רוחב השוליים הרבה יותר גדול כפי שאפשר לראות במפת המודד מר אלי ליבני אשר מונה ע"י ביהמ"ש, אשר הוגשה וסומנה מב/1.

30. טרם שנדון בחוות דעתו של המומחה רוזנפלד נציין כי בפניו עמדה מפת המודד מר אלי ליבני (מב/1), והוא אף הסתמך עליה. ממפה זו ניתן ללמוד מס' עובדות כדלקמן:

א. שטח ההפקעה לא עלה על שטח ההכרזה. לשון אחרת, הנתבעת 1 אינה מחזיקה כיום במקרקעין אשר מעבר לגבול רצועת ההכרזה.

ב. כביש היציאה מתחנת הדלק נסלל על חלק מהמקרקעין שהופקעו בחלקה המזרחית, אם כי גם דרך יציאה זו היא בשטח המוכרז ולא מעבר לו.

ג. השוליים של הכביש הצמודים לתחנת הדלק, דרומית לחלקה המזרחית, צרים מהשוליים המצויים צפונית לחלקה המזרחית מכביש היציאה והלאה.

31. המומחה רוזנפלד נחקר חקירה נגדית על חוות דעתו, ומחקירתו עולים הנתונים הבאים, הרלבנטיים לשאלה שאנו דנים בה, והיא - רוחב השוליים:

א. מעולם לא עסק בתכנון ופיקוח עבור דרכים של הנתבעת 1 (עמ' 33 לפרוט' ש' 11).

ב. לא היה לו כל מושג אודות השתלשלות העניינים ככל שהדבר קשור לחלקה המזרחית ו/או לשלבים בהם הוקמה תחנת הדלק ומסלולי הכניסה והיציאה (עמ' 33 לפרוט' ש' 13-15).

ג. המומחה אישר כי הוא מזהה את כביש 4 לאחר ההפקעה וההרחבה בצילום אוויר מאוקטובר 1997 (נ/1), ובצילום זה אכן הוא לא רואה את תחנת הדלק. היינו תחנת הדלק טרם הוקמה (עמ' 34 לפרוט' ש' 4-10).

המומחה מאשר כי רק בצילום אוויר מיוני 2001 רואים את תחנת הדלק.

ד. כשהוצג למומחה מסמך נ/4, הנחיות לתוכן גיאומטרי של דרכים בינעירוניות, שם נקבע שרוחב השוליים מימין של דרך דו נתיבית, ומימין למסלול בדרך דו מסלולית - הוא 3 מ', ועם גדר בטיחות יש להרחיב את הדרך ב- 70 ס"מ נוספים - הוא השיב בשאלה אם אכן זה מה שנדרש מדוע השוליים בצד המרכזי ליד גדר הבטחון הפכו להיות רק 1.8 מ'?! (עמ' 37 לפרוט' ש' 5.11).

ה. המומחה כתב בחוות דעתו את מסקנתו כי נעשתה הפקעה בנדון מעבר לדרוש, אך זאת מבלי שביצע בדיקה של תוכניות הנתבעת 1 (מע"צ) לאורך הכביש הזה, לרבות בדיקה כמה חלקות הופקעו וכמה לא, וגם מבלי שניגש למשרדי הנתבעת 1 לבדוק את תכנון כל הקטע שהוכרז כקטע הכרזה עפ"י הצו השני.

ו. כשנשאל המומחה האם כשמפקיעים שטח לצורך הרחבת כביש אין צורך להכליל בתוך השטח המופקע גם שרותי דרך שיש ליתן בכביש כגון מדרכה, תאורה וכו' - על כך השיב המומחה שהוא סבור, כמתכנן ולא כמשפטן, כי את שרותי הדרך צריכים לתת מחוץ לשטח ההפקעה ולא בתוך תחום שטח ההפקעה. לטעמו, שרותי הדרך בשטח המופקע צריכים להיות שייכים רק לדרך, לתנועה בה ולבטחונה. למשל, גדרות בטחון על כל סוגיהם, שוליים שצריך לעצור בהם, תאורה, ניקוז, אבל לא שרותים מסוג של תחנת דלק.

32. לעומת המומחה רוזנפלד, סבור מר בנימין דוד, סגן מהנדס מחוז חיפה ומנהל תחום שרותים הנדסאיים במשרדי הנתבעת 1 במחוז חיפה, בתצהיר שהגיש מטעמו (נ/5) כדלקמן:

א. הפקעת הקרקע לצורך הדרך המוכרזת נועדה לתכלית של סלילת נתיבי תנועה ושיפור תשתיות הדרך בהן, לרבות שוליים, מעקה בטיחות וכד' (סעיף 4).

ב. הנתבעת 1 לא חרגה מתחום ההכרזה וזאת גם כפי שעולה ממפת המדידה של המודד מטעם ביהמ"ש (מב/1) - (סעיף 7).

33. בחקירתו הנגדית נשאל מר דוד מדוע השוליים הצפוניים לתחנת הדלק, סמוך לחלקה המזרחית, רחבים יותר מהשוליים הסמוכים לתחנת הדלק, והאם נכון הוא כי הרחבת השוליים בחלקה המזרחית נובעת מנתיב ההאצה שביציאה מתחנת הדלק לעבר כביש 4? על כך השיב מר דוד בשלילה וציין כי תחנת הדלק נבנתה לאחר שכבר הופקע השטח בחלקה המזרחית במלוא שטח ההכרזה עפ"י הצו השני (עמ' 48 לפרוט' ש' 21-23).

את ההגיון שבשטח שוליים צר יותר בסמוך לתחנת הדלק מסביר העד דוד כדלקמן:

"שוליים יש להם הגדרה בספר.שוליים כהגדרתם מטרתם היא שאוטו נתקע, וזה יכול לקרות בכל רגע, שיעמוד בצד ושלא יסכן את התנועה. אני מדבר על שוליים של הכביש, לא יתרת השטח עד לתחנה. אני דואג לשוליים שצמודים לנתיב הנסיעה. " (עמ' 48 ש' 27-30).

באשר לשאלה האם יש שוליים מספיקים בקטע שליד תחנת הדלק השיב העד כי הוא סבור שכן וכי שוליים אלה עומדים בקריטריונים של מע"צ (עמ' 48 לפרוט' ש' 1-2).

34. כשאני בוחן את השאלה האם אכן הופקע שטח גדול יותר בחלקה המזרחית אך ורק בכדי לאפשר את מסלול היציאה מתחנת הדלק, ודבר זה בא לידי ביטוי ברוחב שוליים גדול יותר מול החלקה המזרחית, צפונית לתחנת הדלק, בעוד אשר מול תחנת הדלק, דרומית לחלקה המזרחית, הסתפקו ברוחב שוליים צרים יותר - אני משיב על שאלה זו בשלילה. מתצלומי האוויר נ/1-נ/3 עולה ברורות כי השטח המוכרז הופקע והדרך הורחבה עוד טרם שהוקמה תחנת הדלק האמורה על מסלול היציאה שבה. זאת עולה גם ברורות, כפי שציינו לעיל, מעדותו של המומחה רוזנפלד מטעם התובעות. כך שלא ניתן לומר שהשטח הופקע מלכתחילה במלוא רוחב ההכרזה אך ורק בשביל לאפשר את כביש היציאה מתחנת הדלק.

35. באשר לשאלה הכיצד ניתן היה להסתפק בשוליים צרים יותר מול תחנת הדלק בעוד אשר צפונית לה, צמוד לחלקה המזרחית, נדרשו שוליים רחבים יותר - על כך השיב העד דוד תשובה הגיונית וסבירה לטעמי.

אמנם נכון כי העד בנימין דוד העיד כי גם השוליים הצרים שמול תחנת הדלק הם תקניים, אך הוסיף ואמר כי, שוליים נדרשים כדי לאפשר חניית רכב עליהם בזמן תקלה בנסיעה בכביש מבלי שתיגרם הפרעה לתנועה וסיכון לרכב העומד ולנוסעיו (כך גם עולה מ- נ/4 המוזכר לעיל כשהתייחסנו לעדותו של המומחה רוזנפלד). על כן מול תחנת הדלק כאשר יש כביש כניסה לתחנת הדלק אין צורך בשוליים רחבים כיוון שרכב שנתקע יש לו את האפשרות להיכנס לתחנת הדלק באמצעות כביש הכניסה ולחנות בשטח תחנת הדלק בצורה בטוחה. על כן השוליים הצמודים לתחנת הדלק יכולים להיות צרים יותר ועדיין תקניים, בעוד אשר בשטח אשר איננו בסמוך לתחנת הדלק, אלא מצוי לאחר כביש היציאה מתחנת הדלק, צריכים להיות שוליים רחבים, ברוחב של 3 מטר לפחות (כדרישת נ/4 כמפורט לעיל) על מנת שרכב כאמור יכול לחנות עליהם בבטחה בזמן תקלה.

בנסיבות אלה ברורה הדרישה לשוליים רחבים שלא בסמוך לתחנת דלק, וברור מדוע ניתן להסתפק בשוליים צרים יותר בסמוך לתחנת הדלק. רוחב שוליים אלה גם עולה בקנה אחד עם הוראות נ/4 המוזכר לעיל.

בכל מקרה, במקרה דנן גם השוליים הרחבים שבסמוך לחלקה המזרחית לא גרמו לחריגה משטח ההפקעה המוכרז.

המומחה רוזנפלד מטעם התובעות ניסה ללמוד גזרה שווה, כי ניתן להסתפק בשטח שוליים צר גם בסמוך לחלקה המזרחית שלא בצמוד לתחנת הדלק, כמו שהסתפקו בשוליים הצרים שלא מול תחנת הדלק. לצערי המומחה התעלם לחלוטין מהצורך בשוליים רחבים דווקא שלא בסמוך לתחנת הדלק מהטעם שפורט לעיל. לכך לא היתה כל התיחסות מצידו. אני יכול לייחס זאת לחוסר נסיונו, כפי שהעיד עליו במפורש, בתכנון ופיקוח של דרכים בינעירוניות עבור הנתבעת 1 או גוף אחר דומה (עמ' 33 לפרוט' שורות 11-12).

36. ראוי לציין כי מ- מב/1 (מפת המודד מטעם ביהמ"ש) עולה כי חלק מהגג המקורה השייך לתחנת הדלק חודר לשטח המופקע. על כך נשאל העד בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 והוא השיב כי אם אכן כך הם פני הדברים לא היה צריך לאשר זאת, והועדה המקומית הרלבנטית היתה צריכה לפעול כנגד כך (עמ' 50 לפרוט' ש' 4-6).

הוסיף וציין העד בנימין כי הועדה המקומית היתה צריכה לשלוח לתחנת הדלק פקח, ואם אכן יש חריגה במבנה תחנת הדלק, עליה לדאוג כי הכל יפורק, ושהתחנה תיבנה לפי ההיתר ללא כל חריגה (עמ' 50 לפרוט' ש' 1-3).

לשון אחרת, מי שנתן את ההיתר לתחנת הדלק, הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, היא זו אשר היתה צריכה לדאוג כי לא תהיה חריגה כזו (חדירת השטח המקורה לתחומי השטח המופקע), אולם אין הדבר בגדר אחריותה של הנתבעת 1, ואין לחריגה זו כל השפעה על השטח שהופקע בפועל עפ"י הצו השני.

הסבריו אלה של העד דוד מקובלים עלי.

37. טרוניה אחרת שמעלות הנתבעות היא כי ההפקעה במלוא רוחב ההכרזה נעשתה בין היתר בשביל לאפשר תשתיות לחברת בזק וחברת החשמל, אשר התבצעו בתחום השטח המופקע, על אף שהוא בתחום השטח המוכרז עפ"י הצו השני.

38. סבורני כי גם בטענה זו של התובעות אין ממש. מקובל עלי בנדון הסבריו של העד בנימין דוד בתצהירו (נ/5), כי "בהתאם למדיניות מע"צ... מתירה מע"צ להעביר תשתיות (חשמל ובזק) בקצה רצועת הדרך (הדבר מכונה איחוד תשתיות). תשתיות אלה דרושות גם לדרך. התשתיות מועברות בקצה הדרך כל עוד אין בהם לפגוע בדרך ותשתיותיה" (סעיף 5).

לשון אחרת הרחבת דרך ושידרוגה, דוגמת כביש 4 במקרה הנדון, מחייבת גם התקנת תשתיות חשמל ובזק. אם ובמידה ומבוצעים תשתיות כנ"ל, בקצה הדרך, אך בתחום השטח המוכרז, אין בכך כל סתירה או פגיעה במטרות ההפקעה. ההיפך הוא הנכון - תשתיות אלה נחוצות ונובעות בין היתר מהרחבת הדרך ושידרוגה, ואין בהם בכדי לגרום לשטח הפקעה עודף. הרי תשתיות אלה מבוצעות בתחום הדרך המוכרזת ובקצה הדרך שהורחבה.

דעתי בנדון כדעתו של המהנדס בנימין דוד המצויינת לעיל, ואינה כדעתו של המומחה רוזנפלד מטעם התובעות, אשר סבר, כמפורט לעיל, כי תשתיות אלה יש להקים מחוץ לשטח המופקע. מה ההגיון או הסבירות בכך? אם ניתן לבצע תשתיות אלה בקצה הדרך ובתחום השטח המוכרז, אין מניעה לעשות כן, לא מכח הדין ובוודאי שלא מכח הסבירות.

ציינתי כי אין מניעה לעשות כן מכח הדין, וכוונתי היא לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943, היא הפקודה בה עסקינן.

כאמור סעיף 4(1) לפקודה מתיר לרשות לקנות חזקה בקרקע הדרושה לסלילת דרך המפורטת בצו שהוצא עפ"י סעיף 3 לפקודה, או לשיפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהיה צורך בהם כדי להוציא לפועל את אותה סלילה ושיפור.

מהי קרקע הדרושה לסלילת דרך או לשיפורה? על כך משיב סעיף 4 (2) לפקודה - "שטח קרקע הדרוש כדי ליתן לאותה דרך רוחב עד 50 מטר...".

לטעמי, מכח הפקודה (סעיפים 3+4) ניתן לומר כי הפקעה לצורך הרחבת הכביש נועדה בין היתר גם לשפר את הכביש, או בלשון העם לשדרג אותו. זאת גם הסיבה שההרחבה של הכביש היא עד 50 מ'. המחוקק לקח בחישוב בין היתר, כי במסגרת הרחבת הדרך יהיה צורך לשלב בה תשתיות כאלה או אחרות שנועדו לשרת את הדרך והמשתמשים בה, וביניהם תשתיות של "בזק" ו"חב' החשמל". אלה גם אלה, יכולות להיות מוקמות בשטח המוכרז.

ודוק - התשתיות האמורות צריכות להבנות בשטח המוכרז, אשר היה מוכרז באותו רוחב גם אלמלא אותן תשתיות.

אם היה מוכח לי על ידי התובעות כי התשתיות כפי שהוקמו בשטח המוכרז גרמו לכך, כי השטח שהופקע היה גדול יותר - לא הייתי מקבל זאת. אולם לא הוכח לי כדבר הזה אלא ההיפך - התשתיות נבנו בקצה הדרך המוכרזת מבלי שגרמו לכך כי השטח שהופקע יהיה גדול יותר בגינן. אין מניעה כאמור מצד הדין כי כך יעשה.

39. טוענות גם התובעות כי ההפקעה נעשתה ברוחב המוכרז על מנת לסלול דרך חקלאית בחלקה המזרחית, אשר בוודאי אין לה כל קשר להרחבת כביש 4. על כן יש לומר כי אלמלא סלילת הדרך החקלאית האמורה, לא היה צורך במלוא השטח המופקע, אלא פחות מכך.

40. העד בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 מציין בתצהירו (נ/5) כי על מנת להרחיב את כביש 4 היה צורך להרחיב את הדרך ולשדרג אותה. לשם כך נזקקה הנתבעת 1 להפקיע קרקע המצויה בתחום הדרך המוכרזת, עד קצה גבולות ההכרזה (סה"כ ברוחב כולל של 50 מ') על פי הצו השני. הפקעה זו נועדה לתכלית של סלילת נתיבי תנועה, ושיפור תשתיות הדרך בהם כדלקמן:

מפרדה הכוללת אי תנועה, שוליים, ומעקה בטיחות דו צדדי מבטון כמקובל בדרכים מסוג זה;

שני נתיבי תנועה סטנדרטיים לכל כיוון ושוליים ברוחב מתאים, בשים לב לתנאים הטופוגרפיים;

מערכת ניקוז הכוללת צינורות ותעלות פתוחות;

תאורת כביש;

דרך חקלאית מצידה המזרחי של הדרך.

מציין העד דוד כי רוחב תוואי ההפקעה, אשר נתפס, נקבע בהתאם לצרכים הנדסיים-תעבורתיים לצרכי אחזקה שוטפת של הדרך (האמור לעיל נלקח מסעיף 4 ל- נ/5).

41. באשר לדרך השירות החקלאית שנסללה בחלקה המזרחי, הרי לתצהירו של מר ראובן סגל מטעם התובעות, צורפה תכתובת אשר היתה טרם ביצוע ההפקעה בחלקה המזרחי, כפי שנעשתה בין התובעות ובין הנתבעת 1.

במכתב מיום 20.9.95 (נספח יב 1 לתצהירו של מר ראובן סגל - ת/3), רושם מהנדס מחוז חיפה מטעם הנתבעת 1 מר מ. גולדברג כי על מנת לאפשר גישה לחלקה המזרחית יש צורך לסלול דרך שירות חקלאית המקבילה לכביש הראשי ברוחב של כ- 4.5 עד 5 מ' מקצה תעלת הכביש.

בסופו של דבר נערכה פגישה בין נציגי התובעות ונציגי הנתבעת 1 במהלכה הגיעו להסכמות כדלקמן (הבאות לידי ביטוי בנספח י"ט 3 לת/3):

א. ייסלל כביש שירות חקלאי בחלקה המזרחית, אך הוא יהיה כלול בשטח ההכרזה וכחלק ממנה אך לא מעבר לכך.

ב. הנתבעת לא תסלול כביש שירות בחלקה המערבית בסמוך לחלקה המערבית.

(ההסכמות הנ"ל באות לידי ביטוי גם בסעיפים 29.1 - 29.3 לתצהירו של העד סגל מטעם התובעות - ת/3).

42. כפי שסוכם כך היה בסופו של עניין. כביש שירות בחלקה המזרחית נסלל אך בתחום השטח המוכרז, ובחלקה המערבית לא נסלל בסמוך לחלקה המערבית כביש שירות.

לאור כך לא ברורה לי הטרוניה של התובעות כי סלילת דרך השירות בחלקה המזרחית גרמה לכך כי הופקע שטח גדול יותר בתחום השטח המוכרז. הרי הדבר בסופו של עניין נעשה בסיכום מוקדם עימן.

בחקירתו הנגדית ציין העד סגל מטעם התובעות כי הסכמתו לסלילת דרך השירות המזרחית ניתנה תוך הטעייתו ע"י הנתבעת 1. הוא סבר שדרך השירות מול החלקה המזרחית תשמש רק אותו כיוון שסבר שנתבעת 1 מתכוונת להשאיר את הכניסות לשבילים מכביש 4. אולם לא כך היה הדבר, ובסופו של עניין הסתבר לו כי דרך השירות המזרחית עוברת לכל אורך החלקות ולא תשמש רק אותו. לטענתו, המהנדס של הנתבעת 1 לא גילה לו עובדה זו (עמ' לפרוט' ש' 27-31; עמ' 43 לפרוט' ש' 1-2).

קשה לי לקבל הסברו זה של מר סגל. לא ראיתי בתכתובת העניפה שהיתה, ושצורפה לתצהירו, כל הבטחה או אפילו רמיזה מצד הנתבעת 1 כי דרך השירות המזרחית בסמוך לחלקה 4 תשמש אך ורק אותו. אם ובמידה והסיק הסקות שגויות בנדון, אין לו אל מי לבוא בטרוניה אלא אל עצמו.

בכל מקרה, וגם אלמלא ההסכמה האמורה, לא הייתי סובר אחרת. מקובל עלי ההסבר שניתן ע"י העד בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 כי בצד המזרחי של הכביש קיימות חלקות חקלאיות. ההפקעה הנדונה גרמה לכך כי יהיה צורך לדאוג לכביש שירות שיהווה כביש גישה לחלקות אלה. אלמלא סלילת דרך כזאת היה נגרם נזק רב לבעלי החלקות שבצד המזרחי של הדרך.

על כן, סלילת דרך השירות בתחום השטח המוכרז לא רק שאינה פוגעת בבעלי החלקות המזרחיות, לרבות החלקה המזרחית דנן, אלא בעצם עוזרת להם ומשרתת אותם.

43. טוענות התובעות גם כאמור כי ההפקעה במלוא הרוחב המוכרז נועדה לצורך סלילת כביש היציאה מתחנת התידלוק לעבר כביש 4.

כפי שכבר ציינו לעיל, גירסה זו הוכחשה מכל וכל ע"י העד דוד מטעם הנתבעת 1, אשר ציין כי השטח הופקע ללא קשר לתחנת הדלק,כפי שניתן ללמוד מתצלומי האוויר נ/1-נ/4. מעבר לכך הוסיף וציין העד דוד בעדותו כי יש תוכנית עתידית להקים בכביש 4 נתיבים נוספים לאור עומס התנועה הגדל והולך בכביש זה. לראייה הביא העד דוד סקירות תנועה בקטע הרלבנטי בכביש 4 שנעשה ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הוגש וסומן נ/6), אשר מלמד כי עם תחילת הסלילה ב- 1996 ועד היום ובמשך 6 שנים לאחריה, היה גידול של 120% בתנועה בכביש (עמ' 47 לפרוט' ש' 10-15).

באשר לטענת המומחה רוזנפלד כי לאור סלילתו של כביש 6 לא יהיה צורך בהקמת נתיבים נוספים בכביש 4, השיב העד דוד כי במועד בו בוצעה ההפקעה ב- 1995 כביש 6 עדיין היה בגדר כביש וירטואלי. בכל מקרה, כביש 6 נמצא כ- 20 ק"מ מכביש 4 במקום בו בוצעה ההפקעה, ובכל הקשור לאזור ההפקעה מסת התנועה לא תפחת למרות קיומו של כביש 6. ההנחה של הנתבעת 1 היא כי קצב גידול כלי הרכב על כביש זה יגדל באותה מידה כפי שהיה בעבר, וכפי שבא הדבר לידי ביטוי ב- נ/6, באופן שיצריך בעתיד הוספת נתיב נסיעה שלישי. בסיטואציה כזו רוב רוחב ההכרזה אם לא כולו (רוחב של 50 מ'), לרבות אלה שכיום משמשים לצרכי שוליים ו/או תעלות ניקוז ו/או מערך תאורה, ייסלל (עמ' 47 לפרוט' ש' 16-21).

באשר לשאלה מדוע אם כן להפקיע כבר כיום את כל רוב השטח המוכרז, השיב העד דוד כי "מע"צ הנהיגה נוהל שמההתחלה היא מפקיעה את מלוא הזכויות שלה והרוחב שלה. הפרוצדורה של הפקעה פעמיים היא מאד מסובכת. אנו מפקיעים בבת אחת, משלמים את הפיצויים המתאימים, ומבצעים את השידרוג המתאים בבוא היום בלי להתחיל אופרציה של הפקעה" (עמ' 47 לפרוט' ש' 22-25).

44. לאחר ששמעתי את העדויות הרלבנטיות, בין היתר את עדותו של המומחה רוזנפלד מול עדותו של העד בנימין מטעם הנתבעת 1, סבורני כי נתבעת 1 נהגה בנדון בסבירות, ובודאי שלא באופן שלא עולה בקנה אחד עם הצו השני ו/או מטרות ההפקעה.

ההפקעה במלוא רוחב ההכרזה כפי שנעשתה בפועל, ללא קשר לתוכנית עתידית כזו או אחרת להוספת נתיבי נסיעה לכביש 4, נעשתה בצורה סבירה. רוחב ההפקעה נוצל לצורך הדרך ושידרוגה כפי שהסברנו לעיל, לרבות הקמת מערכת ניקוז וסלילת דרך שירות מזרחית. כפי שכבר הוסבר ע"י העד בנימין, והסבר זה מקובל עלי, הרחבת הדרך על צרכיה המפורטים לעיל הצריכו הפקעה של מלוא הרוחב המוכרז של 50 מ'. אם בעתיד יוחלט להרחיב את הכביש ולהוסיף לו נתיב נסיעה שלישי, לא יצטרכו להפקיע שטח נוסף אלא ישתמשו ברוחב הנתון על מנת להוסיף את הנתיבים באופן שאז יזיזו את מערכת הניקוז, מערך התאורה וכו' לקצה שטח ה- 50 מ', והכביש הסלול יהיה רחב יותר עקב הוספת נתיב הנסיעה השלישי.

לשון אחרת - אמנם נכונה טענת התובעות בסיכומיהן כי לא הוכח בכתובים כי קיימות תוכניות להוספת נתיב נסיעה שלישי (אם כי הדבר סביר והגיוני לאור נתוני גידול התנועה ב- נ/6). אולם גם אלמלא הוספת נתיב זה עדיין רוחב ההפקעה במלוא השטח המוכרז היא סבירה בנסיבות העניין לאור צרכי הכביש ושידרוגו כפי שפירטתי לעיל. מכאן כי אין ממש בטענת התובעות כי ההפקעה כפי שבוצעה בפועל נעשתה מלכתחילה לשם מתן אפשרות לכביש יציאה מתחנת הדלק.

45. טענה נוספת שמעלות התובעות הן כי הבטחות שניתנו להן ע"י מהנדס מחוז חיפה מטעם הנתבעת 1 מר מ. גולדברג, לא קויימו.

מהן ההבטחות? הבטחה אחת היא - כי שטח ההפקעה לא יעלה על 5.3 דונם, כאשר בפועל הבטחה זו הופרה באשר הופקעו בפועל בשתי החלקות יותר מהשטח הנ"ל.

ההבטחה השניה היא - כי תיסלל פניה אחת "ימינה ימינה" מכביש 4 בדרך הכורכר הנמצאת בגבולה הצפוני של החלקה המערבית, ועוד שתי פניות "ימינה ימינה" מהכביש לחלקה המזרחית בגבולותיה מצפון ומדרום. גם הבטחות אלה, כך לגירסת התובעות, הפרה הנתבעת 1.

את ההבטחות האמורות, כך לגירסת התובעות, ניתן למצוא בתכתובות שהתנהלו בין הצדדים עובר לביצוע ההפקעה כפי שצורפו לתצהירי העד סגל מטעם התובעת (ת/3).

46. הנתבעת 1 מכחישה כי ניתנו הבטחות כנ"ל ע"י מהנדס מחוז חיפה מטעם הנתבעת 1 מר מ. גולדברג, אלא מציינת כי המהנדס מסר מידע אינפורמטיבי בלבד ואין במידע שמסר כל הבטחה.

לחילופין גם סבורה הנתבעת 1 כי במכתבי המהנדס גולדברג אל התובעות או בא-כוחן לא ניתן לראות בכל מקרה הבטחה מינהלית.

47. ההבטחה הנטענת הראשונה.

כאמור טוענות התובעות כי הובטח להן ע"י מהנדס המחוז מטעם הנתבעת 1 כי השטח המופקע לא יעלה על 5.3 דונם. ההבטחות, כך לגירסת התובעות, עולות מהתכתובת שהיתה בין המהנדס האמור לביניהן או בא-כוחן.

כשאני מתבונן במכתבים שנשלחו ע"י מהנדס המחוז אל בא-כוחן של התובעות עובר לביצוע ההפקעה, לא מצאתי כל הבטחה באשר לשטח ההפקעה.

במכתבו של המהנדס גולדברג לעו"ד קלמנסון (ב"כ התובעות דאז) מיום 14.8.95 (נספח ז' ל- ת/3) מציין המהנדס כי "עפ"י החישובים של המתכנן על סמך התרשים שנשלח למרשך, מגיע גודל השטח המופקע ל- 5.3 דונם... השטח הנ"ל כולל את שטח הכביש הקיים כיום והשטח הדרוש להרחבת הדרך..." (סעיף 3).

במכתב מיום 20.9.95 אשר נשלח מאת המהנדס גולדברג לתובעת 3 (נספח י"ב 1 ל- ת/3) ציין המהנדס גולדברג, במכתב שעסק בצורך בסלילת דרך השירות החקלאית בתחום רוחב הדרך המוכרזת, כי: "השטח המדויק ימדד לאחר גמר עבודות העפר...".

מכתב דומה נשלח ביום 1.10.95 לתובעת 1 (נספח י"ב 2 ל- ת/3).

כשאני בוחן את לשונו של המהנדס גולדברג במכתב מיום 14.8.95 (הציטוט הרלבנטי מופיע לעיל) אינני מוצא לשון הבטחה אלא לשון של העברת מידע כי החישוב המתוכנן של השטח שאמור להיות מופקע הוא 5.3 דונם. אין זו לשון של הבטחה.

עפ"י הפסיקה הבטחה מינהלית או שלטונית צריכה להיות ברורה, מוגדרת ומפורשת ובעלת לשון של התחייבות חד משמעית. כל לשון אחרת של אמירה מצד נציג מוסמך של רשות שלטונית או מינהלית, אין לראות בה כהבטחה שלטונית או מינהלית.

לעניין זה ראה בג"צ 142/86 דישון כפר שיתופי להתישבות חקלאית נ' שר החקלאיות ואח', פד"י מ (4) 523; ע.א. 2019/92 משרד הבינוי והשיכון ואח' נ' מרדכי זיסר ואח', פד"י נ"ב (3), 208.

כאמור לעיל, לא מצאתי בלשונו של המהנדס גולדברג, ללא כל קשר לשאלה אם הוא נציג מוסמך של הנתבעת 1 אשר יש בכוח הבטחתו לחייב אותה, לשון ברורה ומפורשת ובעלת התחייבות חד משמעית אותה ניתן להגדיר כהבטחה.

לשון כזו צריכה היתה להיות לפחות כדלקמן (במילים כאלו או דומות): "איננו מתכוונים לחרוג מגודל שטח מופקע של 5.3 דונם".

לשון כזו לא מצאנו במכתביו של המהנדס גולדברג. ההיפך הוא הנכון. מהתכתובת הנוספת שבין הצדדים ניתן ללמוד כי לא היתה התחייבות או הבטחה על אי חריגה משטח מופקע של 5.3 דונם. כוונתי לנספחים י"ב 1 - י"ב 2. במכתבים אלה מציין המהנדס גולדברג כי השטח המופקע המדויק ימדד לאחר גמר עבודות העפר. אמנם נכון כי במכתב זה מדבר המהנדס גולדברג על דרך השירות החקלאית שהנתבעת 1 מתכוונת לסלול בחלקה המזרחית, אולם דרך זו אמורה היתה להיסלל, כפי שגם נסללה בפועל, בתחום השטח המופקע. על כן ציין המהנדס גולדברג שיש צורך למדוד את השטח המופקע במדויק באמצעות מודד לאחר תום עבודות העפר. אמירתו זו בשני המכתבים הנ"ל מלמדת כי לא היתה לו כל כוונה להתחייב או להבטיח דבר, והוא גם לא הבטיח כזה, בכל הקשור לאמירתו במכתבו מיום 14.8.95 (נספח ז' ל- ת/3).

למסקנה זו ניתן גם להגיע מתוכן מכתבו של המהנדס גולדברג הנ"ל מיום 14.8.95.

במכתבו זה ציין המהנדס גולדברג כי: "... על הדרך הנ"ל חלה פקודת הדרכים עד ל- 50 מ' על-פי הצו... איננו מתכוונים לחרוג מן הרוחב המוכרז של 50 מ'..." (ההדגשה שלי - ח.ש.).

אכן לשונו של המהנדס גולדברג בכל הקשור לאי חריגה מהרוחב המוכרז במכתב זה ברורה וחד משמעית ויש בה לשון התחייבות או הבטחה (התחייבות או הבטחה שמולאה בסופו של דבר בפועל, כיוון שאין מחלוקת כי לא התבצעה חריגה של הנתבעת 1 בכל הקשור לרוחב דרך מוכרזת של 50 מ'). היינו - המהנדס גולדברג יודע להבחין בין מסירת מידע אינפורמטיבי לבין הבטחה. בכל הקשור לשטח המופקע הוא השתמש בלשון של מסירת אינפורמציה אך לא התחייבות או הבטחה. בכל הקשור לאי חריגה מרוחב הדרך המוכרזת עפ"י הצו השני נקט המהנדס גולדברג בלשון ברורה של התחייבות או הבטחה. מכאן כי - לא היתה התחייבות או הבטחה בדבריו בכל הקשור לשטח המופקע, בניגוד לגירסת התובעות.

ניתן גם להסיק את המסקנה הנ"ל ממסמך סיכום פגישה מתאריך 25.2.96 במשרדי הנתבעת 1 בחיפה כפי שהוכן ע"י מי מהתובעות (צורף כנספח י"ט 3 ל- ת/3). בסיכום זה לא מופיעה התחייבותה של הנתבעת 1 לא לחרוג משטח מופקע של 5.3 דונם, בעוד אשר מופיעה התחייבותה שלא לחרוג מגבול 50 מ' לפי הצו. היינו - גם התובעות לא ראו במידע שמסר המהנדס גולדברג אודות שטח מופקע מתוכנן של עד 5.3 דונם הבטחה או התחייבות מצד הנתבעת 1.

לסיכום אין ממש בטענת התובעות כי הובטח להן ע"י הנתבעת 1, באמצעות המהנדס גולדברג, כי לא תהיה חריגה מעבר לשטח של 5.3 דונם.

48. ההבטחה הנטענת השניה.

כאמור טוענות התובעות כי הובטח להן ע"י המהנדס גולדברג כי תיסלל פניה אחת "ימינה ימינה" בדרך הכורכר הנמצאת בגבולה הצפונית של החלקה המערבית, ועוד שתי פניות "ימינה ימינה" מהכביש לחלקה המזרחית בגבולותיה מצפון ומדרום.

גם אודות הבטחה נטענת זו מסתמכות התובעות על התכתובת כפי שהיתה ביניהן (במישרין ובאמצעות בא-כוחן) ובין המהנדס גולדברג.

הנתבעת 1 לעומתן טוענת כי בכל הקשור לחלקה המזרחית הרי לא ניתנה כל הבטחה מצד המהנדס גולדברג לגבי מס' פניות "ימינה ימינה", וגם לא ניתנה כל הבטחה כי פניות אלה תהיינה פניות ישירות מכביש 4 לעבר החלקה. כל שהובטח, אם בכלל, כי תהיה אפשרות לפנות "ימינה ימינה" על מנת לאפשר להיכנס לחלקה מכביש 4. פניה כזו קיימת באמצעות דרך השירות העוקפת את תחנת הדלק. בכל מקרה מדובר בפניות לרכב חקלאי בלבד ולצורך עיבוד חקלאי בלבד.

כן מוסיפה הנתבעת 1 כי גם סעיף 8.2.2 לכתב התביעה המתוקן מדבר על חיבור החלקות לכביש 4, בלשון יחיד ולא בלשון רבים וגם לא מדבר על חיבור ישיר. היינו - לכל היותר ניתן לראות במכתבי המהנדס גולדברג כהבטחה לחיבור אחד "ימינה ימינה" מכביש 4 לחלקות התובעות, וגם זה לא חייב להיות חיבור ישיר אלא באמצעות דרך שירות כלשהי. בנוסף טוענת הנתבעת 1 כי הסדרת פניות אל דרך ראשית (דוגמת כביש 4) וממנה, הינה עניין לרשות התמרור. כזכור, הרחבת הדרך מנעה אפשרות של חיבור כל חלקה וחלקה לדרך והצריכה התווייתן של דרכים חקלאיות לאורך הדרך. מכאן כי מי שיבקש לקבל שני חיבורים בחלקה אחת, עליו הנטל להוכיח כי רשות התמרור היתה מכירה חיבורים כאלו. נטל זה לא הורם ע"י התובעות.

התכתובת הרבלנטית שבין הצדדים העוסקת באפשרויות הפניה "ימינה ימינה" מצויה בנספחים י"ט 4 + י"ט 5 ל- ת/3 וכן במכתב שסומן נ/4 ואשר צורף לתצהירו של העד בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 (נ/5).

נספח י"ט 4 הוא מכתבו של המהנדס גולדברג אל מר ראובן סגל (המצהיר מטעם התובעות) מחודש מרץ 1996 בו ציין בסעיף 3 כי: "באשר לנגישות לחלקות שלך: הסכמנו לאפשר פניות פנימיות בלבד לצורך כניסת כלים חקלאיים, ובבוא הזמן תוגש תוכנית שתאושר סטטוטורית ע"י מוסדות התכנון, ותתייחס בחיוב לאפשרות חיבור לכביש מס'

4, לכניסות ויציאות ימינה בלבד".

נספח י"ט 5, הוא מכתבו של המהנדס גולדברג למר ראובן סגל מיום 20.5.96 ובו צויין כי "בשלב זה אנו נאפשר פניות ימניות לכניסת כלים חקלאיים לצורך עיבוד חקלאי, וכפי שהבהרתי לך ובבוא הזמן כאשר ובמידה ותוגש תוכנית לשינוי יעוד ותאושר סטטוטורית במוסדות התכנון, כולל הסדרי התנועה, מע"צ לא תתנגד למתן חיבור לכביש מס' 4 לכניסות ויציאות ימינה בלבד".

נ/4 המצויין לעיל הוא מכתבו של המהנדס גולדברג למשרד עוה"ד שקל (בא-כוחן דאז של התובעות) מיום 17.10.95, בו צויין כדלקמן: "השאלה כיצד ניתן יהיה לגשת לחלקות לאחר שהכביש יסלל, נשאלה ע"י בעלי הקרקעות בשעה שערכנו איתם פרוטוקולים. לכולם הסברנו כי לא תתאפשר ירידה ישירה מהכביש לחלקות, וכדי שתהיה אפשרות גישה, יהיה צורך לסלול דרך שירות חקלאית.

כמו כן הסברנו לחקלאים כי לפי החוק מע"צ אינה יכולה להפקיע שטח מעבר לרוחב המוכרז של הכביש. וכי סלילת דרך חקלאית תתאפשר רק אם יסכימו להעמיד קרקע למטרה זו. גם נציג בעלי החלקות הנ"ל (החלקות המזרחית והמערבית - ח.ש.), שהיה נוכח במקום, שמע את הדברים שנאמרו... אם בכל זאת יתברר שיש חקלאים המתנגדים לסלילת דרך שירות, מע"צ לא תסלול את הדרך ולא תתפוס שטח למטרה זו...".

כשאני מנתח את התכתובות הנ"ל שיצאו מתחת ידי המהנדס גולדברג, ללא כל קשר לשאלה אם היה מוסמך או לא מוסמך לתת התחייבות או הבטחה מחייבת מטעם הנתבעת 1, אני מסיק כדלקמן:

א. לא תתאפשר ירידה ישירה מכביש 4 לחלקות התובעות אלא באמצעות דרך שירות חקלאית ולא במישרין.

ב. גם זה יתאפשר בחלקה המערבית רק אם יסכימו התובעות להעמיד קרקע למטרה זו (לגבי החלקה המזרחית אין בעיה כיוון שדרך השירות מתוכננת ברוחב המוכרז של 50 מ' ואין צורך להפקיע שטח מעבר לרוחב זה).

ג. אין כל התחייבות או הבטחה בכל הקשור לחלקה המזרחית כי תהיה יותר מפניה אחת ימינה.

ד. הפניה ימינה באמצעות דרך השירות החקלאית תהיה בשלב זה אך ורק לכלים חקלאיים ולצורך חיבור חקלאי.

ה. אם ובמידה ותוגש תוכנית לשינוי יעוד אשר תאושר סטטוטורית במוסדות התכנון, כולל הסדרי תנועה, מע"צ לא תתנגד למתן חיבור במישרין לכביש 4 לכניסות ויציאות ימינה בלבד.

כשנשאל העד ראובן סגל מטעם התובעות אודות המכתב נ/4 ציין כדלקמן:

א. יתכן שהוא קיבל מכתב זה (עמ' 43 לפרוט' ש' 3) אולם הוא לא היה נוכח במקום כנציג התובעות כשהוסברו הדברים (עמ' 43 לפרוט' ש' 12).

ב. הוא סבר כי דרך השירות שתיסלל בחלקה המזרחית תשמש רק אותו, ולא נאמר לו ע"י המהנדס גולדברג כי דרך שירות זו שתיסלל לכל אורך החלקות בצד המזרחי, תשמש את כל החלקות ולא רק את החלקות שבבעלות התובעות (עמ' 43 לפרוט' ש' 1-2).

ג. הוא התנגד, בניגוד לבעלי חלקות אחרות בצד המערבי, כי יפקיעו ממנו שטח נוסף בחלקה המערבית לצורך דרך שירות חקלאית שתאפשר גישה מכביש 4 לעבר חלקה זו. לכן בסמוך לחלקה המערבית לא נסללה שום דרך חקלאית. אולם מציין מר סגל כי למרות שלא הסכים להפקעה האמורה, הנתבעת 1 התחייבה בפניו לעשות ירידה מהכביש "ימינה ימינה" לעבר החלקה המערבית כדי לאפשר עיבוד של הפרדס (עמ' 42 לפרוט' ש' 9-10).

כפי שכבר ציינו לעיל ניתן לראות בהבטחה מינהלית ככזו, ומחייבת, כאשר היא ניתנה בצורה ברורה, מוגדרת ומפורשת. על כן אם רוצות התובעות להסתמך על הבטחה שניתנה צריכות הן להראות כי כל שטוענות הן הובטח להן בצורה ברורה מוגדרת ומפורשת.

השאלה שיש לשאול כעת היא האם אכן הובטחו להן בצורה ברורה ומפורשת ההבטחות הבאות: פניה "ימינה ימינה" לכל אחת מהחלקות; יותר מפניה אחת "ימינה ימינה" לכל אחת מהחלקות; הפניה "ימינה ימינה" תהיה במישרין ולא באמצעות דרך שירות.

התשובה לשאלה זו לטעמי, מהתכתובות ומהמסקנות העולות מהן (אותן פירטתי גם כן לעיל), היא כדלקמן:

א. אכן הובטחה פניה "ימינה ימינה" לכל אחת מהחלקות, ובלבד שיתאפשר לסלול דרך שירות חקלאית.

לגבי החלקה המזרחית - אין כל בעיה כיוון שדרך השירות שנסללה היא לתחום רוחב הדרך המוכרזת ולא היה צורך להפקיע שטח נוסף.

לגבי החלקה המערבית - דרך השירות שתוכננה היתה מעבר לרוחב המוכרז ולכן היה צורך בהסכמת בעלי החלקות להפקעה נוספת על מנת לסלול את הדרך. בעלי החלקות שהסכימו, סללו בחלקתם את דרך השירות החקלאית אשר איפשרה בסופו של עניין או פניה "ימינה ימינה" לדרך השירות וממנה אל החלקה. דא עקא שהתובעות לא הסכימו להפקעה נוספת בחלקה המערבית, ולכן לא נסללה בסופו של עניין, בחזית חלקתן, דרך השירות החקלאית אשר היתה מאפשרת גישה אליה מכביש 4. כאמור, במכתב נ/4 ציין המהנדס גולדברג כי התנאי לאפשרות הפניה "ימינה ימינה" הוא כי תיסלל דרך שירות. אי הסכמתן של התובעות להפקעת שטח נוסף בחלקה המערבית באופן שתיסלל דרך שירות חקלאית, מנעה ממנה את הפניה "ימינה ימינה" לחלקתן. בנסיבות אלה אין לומר כי הופרה ההבטחה שניתנה ע"י המהנדס גולדברג בכל הקשור לחלקה המערבית.

ב. לא מצאתי בתכתובות שפירטנו לעיל, בין המהנדס גולדברג לתובעות ובא-כוחן כי הובטחה יותר מפניה אחת "ימינה ימינה".

בכל מקרה, נטל הראייה והשכנוע בכל הקשור להוכחת טענה זו מוטל על התובעות, והן לא עמדו בנטל זה.

להזכיר, על מנת שהבטחה תחייב היא צריכה להיות ברורה מוגדרת ומפורשת ולא ערטילאית. על כן על מנת להסיק כי ניתנה הבטחה ליותר מפניה אחת "ימינה ימינה", היה צורך כי יהיה רשום כך במפורש בתכתובות בהן רוצים לראות הבטחה, ואין הדבר כך.

ג. ממכתב נ/4 עולה ברורות כי הפניה "ימינה ימינה" לא תהיה במישרין מכביש 4 אל החלקות, אלא באמצעות דרך שירות חקלאית דרכה יגיעו לחלקה.

היות וכאמור הבטחה מינהלית מחייבת צריכה להיות ברורה ומפורשת, הרי ניתן לומר בהסתמך על נ/4 כי ההבטחה שניתנה היא שהפניה "ימינה ימינה" תהיה באמצעות דרך השירות החקלאית ולא במישרין.

ציין העד בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 בתצהירו (נ/5) כי בצד המזרחי קיימת דרך שירות חקלאית, אשר נסללה ע"י הנתבעת 1 בתחום השטח המוכרז ממזרח, לאורך כל החלקות לרבות החלקה המזרחית, כאשר הכניסה אל דרך השירות הנ"ל היא מתחום דרך השירות העוקפת את תחנת הדלק. לצורך כך הבעלים של החלקה עליה נבנתה תחנת הדלק הפרישו שטח מאחורי תחנת הדלק לדרך חקלאית אשר תשמש את בעלי החלקות לצורכי גישה אל דרך השירות אשר נסללה לאורך הצד המזרחי, לרבות בחזית החלקה המזרחית.

דרך שירות חקלאית זו, אשר נסללה בצד המזרחי, ניתן לראות גם בתצלומי האוויר אשר הוגשו כראייה ע"י הנתבעת 1 וסומנו נ/1 ו- נ/3.

כבר נפסק כי תצלומי אוויר מהווים הוכחה אוביקטיבית שאין דרכה לשקר, וביהמ"ש יתן את מלוא המשמעות לנתונים שמתגלים בהם (ע.א. 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה ואח' נ' מ"י, פד"י מ"א (2), 381).

בתצלומי האוויר כאמור (ובמיוחד מ- נ/3 אשר צולם ביום 6.7.01) ניתן לראות כי מכביש 4 יש אפשרות להתחבר לדרך השירות החקלאית הגובלת בחלקה המזרחית, וזאת באמצעות דרך שירות אליה נכנסים דרך כביש הכניסה לתחנת הדלק (פניה "ימינה ימינה"), ומדרך שירות חקלאית ניתן להגיע לחלקה המזרחית. אפשרות חיבור זאת עולה בקנה אחד עם ההבטחה, במידה וניתן לראות בכך הבטחה, שנתן המהנדס גולדברג לתובעות, הכל כמפורט לעיל.

מכאן שאין ממש בטענת התובעות כי ההבטחה שניתנה להן ע"י המהנדס גולדברג בדבר פניה "ימינה ימינה" בחלקה המזרחית הופרה.

49. עד כה דנו בטענתן של התובעות (ודחינו אותן) בדבר הפרת הבטחות נטענות שניתנו ע"י המהנדס גולדברג בהנחה שאכן הבטחותיו הן בגדר הבטחות והן מחייבות. אולם הנחה זו אינה מובנת מאליה.

הפסיקה קבעה שלושה תנאים הקשורים לנותן ההבטחה אשר רק בהתמלאם יש בכח הבטחותיו בכדי להוות הבטחה שלטונית או מינהלית מחייבת.

התנאים הם כדלקמן:

א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה;

ב. לנותן ההבטחה היתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב;

ג. נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה.

(בנדון ראה בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פד"י מ (4) 523, 529; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פד"י נד (5) 451, 477-478; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י נו (2), 433, 456-457).

כעת נבחן את שלושת התנאים במקרה דנן.

נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה:

האם מנהל מחוז חיפה של הנתבעת 1, המהנדס מ. גולדברג, היה בעל הסמכות לתת את ההבטחות הנטענות?

אודות שאלה זו לא הביאו התובעות ראיות כלשהן, אלא יצאו מנקודת הנחה כי הוא אכן הגורם המוסמך. מאידך גם הנתבעת 1 לא טענה בריש גליה ובמפורש, ואף לא הוכיחה, כי המהנדס גולדברג אינו הגורם המוסמך להבטחות מהסוג הזה.

בנסיבות אלה נראה לי נכון להסיק כי המהנדס גולדברג היה גורם מוסמך מטעם הנתבעת 1 להבטיח הבטחות מהסוג הנ"ל.

בהקשר זה גם נציין כי בכל מקרה יש הסוברים כי הבטחה מינהלית אשר ניתנה ע"י מי שאינו מוסמך לתיתה, אינה בטלה מעיקרה, ובמקרים מסוימים יהיה על הרשות המינהלית גם לקיים הבטחה מעין זו. בנסיבות מסוימות, רשאי אזרח הבא במגע עם הרשות להניח שגורם הבא עמו במגע הוא בעל הסמכות (ראה: א. שטיין, "הבטחה מינהלית", משפטים יד (תשמ"ה) 255, 285-288).

כאמור, במקרה דנן אני מוכן להניח כי המהנדס גולדברג היה מוסמך להבטיח הבטחות בשם הנתבעת 1 אם כי השאלה היא מהן ההבטחות במדויק, ועל כך עמדנו בהרחבה לעיל.

לנותן ההבטחה היתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב.

הלכה היא, כי הבטחה שהינה הבטחה מפורשת, מפורטת וברורה ואשר התגבשה במסמך כתוב, מחזקת את הסברה שניתנה מתוך כוונה להעניק לה תוקף משפטי מחייב (ע.א. 6620/93 עיריית רמת-גן נ' נפתלי גולומב ואח', פד"י נא (2), 363, 370-371).

בנסיבות אלה ניתן לומר כי - הבטחותיו של המהנדס גולדברג, אותן פירטנו לעיל, ניתנו מתוך כוונה להעניק להן תוקף משפטי מחייב.

נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה.

הבטחה שלטונית צריכה גם להיות ברת ביצוע על מנת שתהיה תקפה. משמעותו של תנאי זה היא - אפשרות ביצוע תיכנונית ו/או טכנית ו/או כלכלית של תוכן ההבטחה. בהעדר אפשרות ביצוע הרי יש לומר כי נותן ההבטחה אינו בעל יכולת למלא אחריה.

במקרה דנן ולאור כל מה שאמרנו לעיל הרי בכל הקשור לפניה אחת "ימינה ימינה" אל החלקה המזרחית באמצעות דרך השירות החקלאית הרי הבטחתו של המהנדס גולדברג היא ברת ביצוע, וגם בוצעה בפועל.

אולם אם נפרש הבטחתו, כגירסת התובעות, לאפשר שתי פניות "ימינה ימינה" אל החלקה המזרחית במישרין מכביש 4 ולא באמצעות דרך שירות, ופניה "ימינה ימינה" במישרין מכביש 4 אל החלקה המערבית ללא דרך שירות חקלאית הרי יש לומר כי, הבטחה כנ"ל אינה ברת ביצוע. הבטחה כנ"ל מצריכה אישור מוסדר מראש של הרשויות המתאימות (רשות התמרור), ואין די בהבטחה מצד המהנדס גולדברג. בנסיבות אלה כשנותן ההבטחה אינו בעל יכולת למלא אחריה, אין לראות בהבטחה כמחייבת.

אותו כנ"ל יש לומר גם אם נפרש את אמירתו בדבר שטח הפקעה של עד 5.3 דונם כהבטחה מחייבת כגירסת התובעות. הרי המהנדס גולדברג איננו מודד ואיננו יכול לדעת במדויק את השטח הדרוש להפקעה לצורך רוחב הדרך המוכרזת של 50 מ'. גם בסיטואציה כזו יש לומר כי הבטחתו ניתנה מבלי שתהיה לו היכולת למלא אחריה ולכן אינה תקפה.

מכאן כי מסקנתנו דלעיל, המפורטת בסעיף 49 לפסה"ד, בדבר מהות ההבטחות וקיומן ע"י הנתבעת 1, עולה בקנה אחד גם עם תנאים המצטברים לקיומה של הבטחה מינהלית מחייבת.

50. לאור כל האמור לעיל המסקנה היא כי אני דוחה בסוגיית ההבטחות הנטענות, את טענות התובעות נגד הנתבעת 1, הכל כמפורט לעיל.

51. נקודה נוספת שברצוני לעסוק בה עוסקת בגדר אשר בנתה הנתבעת 1 בחלקה המערבית. להזכיר התובעות לא הסכימו כי תיסלל דרך שירות בחלקה המערבית, ולפי סיכום מוקדם בין הצדדים, אליו התייחסתי לעיל, לא היתה צריכה הנתבעת 1 לסלול דרך שירות בחלקה זו. דא עקא, הנתבעת 1 סללה דרך שירות גם בחלקה המערבית, ולטעמה נעשה הדבר בטעות. משהתגלתה הטעות פירקה הנתבעת 1 את הדרך ובנתה גדר רשת במקום על מנת למנוע מעבר דרך החלקה המערבית. אולם לטענת התובעות הגדר שנבנתה אינה מתאימה, ופורקה ע"י אלמונים באופן שניתן לעבור דרך החלקה המערבית כבמעבר בין שני קטעי דרך השירות בצד המערבי של כביש 4.

בתובענה הנדונה מבקשות התובעות כי ביהמ"ש יורה לנתבעת 1 לבנות גדר קבועה בגבולות החלקה המערבית מדרום, מצפון וממזרח באופן שימנע מעבר דרך החלקה המערבית.

בתצהיר עדותו הראשית של המהנדס בנימין דוד מטעם הנתבעת 1 (נ/5), ציין העד כי אכן בטעות סללה הנתבעת 1 דרך חקלאית בחלקה המערבית. משנתגלתה הטעות הוקמה גדר רשת. אולם לאור טענות התובעות כמפורט לעיל, מוכנה הנתבעת 1 לשאת בעלות (לפי מחירון מקובל, כדוגמת מחירון משרד הבינוי והשיכון) הקמת גדר רשת עם יסודות בטון בגובה 2 מ' (סעיף 10 לתצהיר).

פתרון זה המוצע ע"י הנתבעת 1 הוא פתרון ראוי, ויהיה בו לעניות דעתי בכדי למנוע אפשרות מעבר דרך החלקה המערבית. משכך, ולאור הצהרתו של המהנדס דוד בנדון המפורטת לעיל, אני מורה לנתבעת 1 להקים או לשאת בעלות, הקמת גדר כאמור.

טענות התובעות נגד הנתבעת 2:

52. כאמור נגד הנתבעת 2 מעלה התובעת 4 טענות המפורטות לעיל.

נבחן כעת את טענות התובעות אחת לאחת ונראה האם יש בהן ממש.

53. טענה א' - בניית כביש יציאה מתחנת הדלק ללא היתר, ובניית תחנת הדלק בניגוד להיתר.

לטענת התובעות הנתבעת 2 בנתה את כביש היציאה מתחנת הדלק לעבר כביש 4 ללא היתר, וגם בנתה את תחנת הדלק בניגוד להיתר בכך שלא הביאה לידיעת התובעות, הבעלים הרשום של הקרקע, את הבקשה להיתר.

הנתבעת 2 דוחה טענות אלה מכל וכל ומציינת כי כל פעולותיה בהקמת תחנת הדלק ו/או כביש היציאה נעשו בהיתר וכדין.

מטעם הנתבעת 2 העיד מר חיים בורקין, בעל מניות ומנהל בנתבעת 2, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/7).

לתצהירו צירף מר בורקין היתר שניתן לנתבעת 2 ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, על-פיו הותר לו לבנות בחלקה 1 בגוש 10044 תחנת תדלוק שתכיל: מסעדה, קיוסק, ממ"ד, חדר מנהל, שירותים, משאבות וחניה (נספח ז' ל- נ/7).

ציין מר בורקין בתצהירו כי התוכנית להקמת תחנת התדלוק (חד/1082) הוגשה לועדה המקומית כדין (התוכנית הוגשה כראיה בתיק וסומנה נ/9), והפקדת התוכנית כמו גם אישורה פורסמו בעתונות ובילקוט פירסומים כדלקמן:

הפקדת התוכנית פורסמה בעתונות ביום 19.12.97, ובילקוט פירסומים מס' 4601 תשנ"ח עמ' 1053 בתאריך 31.12.97.

אישור התוכנית פורסמה בעתונות ביום 26.6.98.

(לתצהירו צירף מר בורקין צילום מהפירסומים - נספח ח').

בנסיבות אלה דוחה מר בורקין את טענתן של התובעות כי לא ידעו על הפקדת התוכנית ו/או אישורה מראש.

מציין מר בורקין כי ההיתר שהוצא, נספח ז' לתצהירו, הוצא בהסתמך על התוכנית שאושרה. מכאן כי תחנת הדלק הוקמה כדין ועפ"י היתר.

כשנשאל מר בורקין בחקירתו הנגדית היכן מופיע כביש היציאה בהיתר שהתקבל, השיב כי עובר לקבלת ההיתר, כחלק בלתי נפרד מהבקשה להיתר, הוגש נספח בינוי דרכים ותנועה לועדה המקומית, הכולל בתוכו תוכנית תנועה (הוגש וסומן נ/8), ובו מופיע כביש היציאה כפי שנסלל בפועל.

כשנשאל העד בורקין האם חלקה 17, אשר עליה (וליתר דיוק על חלק שהופקע ממנה) נסלל כביש היציאה, מוזכרת בהיתר או שהיא חלק מההיתר ו/או האם היא מוזכרת ב-נ/8 או ב- נ/9 השיב כי "אין רשיון לתחנת דלק ללא נספח תנועה להיתר. יש חתימה של הועדה המקומית. אני לא איש מקצוע". (עמ' 51 לפרוט' ש' 24-25).

במילים אחרות העד בורקין לא ידע להשיב על כך. מה שכן ציין העד בורקין בתצהירו כי עפ"י סעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, הרי סלילת כביש היציאה בכל מקרה לא הצריכה היתר, כיוון שהוחלה עליה פקודת הדרכים ומסילות הברזל לפני תחילתו של חוק התכנון והבניה.

כשאני בוחן את טענות התובעות מול טענות הנתבעת 2, הכל כפי שמפורט לעיל, דעתי כדעת הנתבעת 2.

עיננו הרואות כי תחנת התדלוק נבנתה עפ"י היתר שהוצא כדין, כאשר ההיתר הוצא בין היתר על בסיס נספח או תוכנית תנועה שהוגשה (נ/8) ובה מופיע כביש היציאה.

אמנם נכון כי כביש היציאה כשלעצמו, וכאשר הוא נסלל על החלק שהופקע מהחלקה המזרחית, לא קיבל היתר כדין, אולם סלילת כביש זה לא הצריכה היתר מכח סעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הקובע לאמור:

" התווייתה, סלילתה... של דרך שפקודת הדרכים ומסילות הברזל... הוחלה עליה לפני תחילתו של חוק זה, מכח צו לפי סעיף 3 לאותה פקודה, לא יהיו טעונות היתר על אף האמור בחוק זה...". המקרה דנן הוא המקרה הרלבנטי לסעיף 277 ז לחוק התכנון והבניה.

אמנם כביש היציאה משמש כנתיב יציאה מתחנת הדלק, אולם הוא חלק בלתי נפרד מכביש 4 אשר התווייתו או סלילתו או במילים אחרות הרחבתו, נעשתה מכח צווים שהוצאו עפ"י סעיף 3 לפקודה, ובטרם הוחל חוק התכנון והבניה. על כן סלילתו לא הצריכה היתר עפ"י חוק התכנון והבניה.

באשר לטענת התובעות כי היה חובה מכח הדין להביא את הבקשה להיתר לידיעתן כבעלים הרשום של הקרקע, יש לומר כי ההפקעה, כפי שנעשתה עפ"י סעיף 3 לפקודה, הפקיעה גם את בעלותן של התובעות במקרקעין, והעבירה בעלות זו בעצם למדינת ישראל (כאשר הנתבעת 1 היא אחת מזרועותיה של המדינה).

לעניין זה נפנה לספרו של אריה קמר "דיני הפקעת מקרקעין", מהדורה שישית, אשר מציין כי "בהפקעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל... ניתן להפקיע רק את הבעלות במקרקעין, ולא זכות פחותה הימנה" (עמ' 92).

על כן לא היה צורך להביא באופן מיוחד את הבקשה להיתר לידיעתן של התובעות כבעלי מקרקעין, ודי בפירסום כפי שנעשה עם הפקדת התוכנית לתחנת הדלק ואישורה הן בעתונות והן ברשומות. כמו כן לא נדרשה, לאור ההפקעה האמורה, כל חתימה מצד התובעות כבעלות המקרקעין אודות התוכנית להקמת תחנת הדלק ו/או סלילת כביש היציאה.

בנדון צירף מר בורקין לתצהירו (נספח ט' 3) היתר שניתן לו לסלול את כביש היציאה בתחום הדרך המוכרזת, ולטעמי די בהיתר זה בנסיבות העניין כדי לומר כי דרך היציאה נסללה כדין.

יחד עם זאת ראוי לציין, כפי שגם עולה במפורש מדו"ח המודד שמונה על ידי ביהמ"ש (במ/1), כי חלק מהחלק המקורה של תחנת התדלוק, חורג לעבר שטח ההפקעה (אם כי לא בתחום שטח החלקה המזרחית אך בתחום רוחב הכביש המוכרז), אך יש לומר כדברי העד בנימין דוד, אותם גם ציינו לעיל, כי זה לא פוגם בעצם ההפקעה והצדקתה אלא זה עניין לועדה המקומית לעסוק בו, ואם יש חריגה מן התוכניות שאושרו מן הראוי כי תנקוט בהליכים משפטיים נגד מי שחרג, ככל עבירת בניה אחרת.

לאור כל האמור לעיל עולה כי אין ממש בטענתן הראשונה של התובעות כנגד הנתבעת 2, ויש לומר כי הן תחנת התדלוק והן כביש היציאה נבנו כדין.

54. טענה ב' - עבודת סלילת כביש היציאה על מקרקעין אשר בבעלות התובעות ללא הסכמתן מהווה הסגת גבול במקרקעין כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971.

לאור דברינו לעיל כי הפקעה לפי סעיף 3 לפקודה מפקיע גם את הבעלות, הרי אין ממש בטענה זו. עם ההפקעה המקרקעין כבר לא בבעלות התובעות, ולא שייך לטעון כי כניסה אליהם מהווה הסגת גבול במקרקעין כלפי התובעות. כפי שגם ציינו לעיל גם אין כל צורך לאחר ההפקעה בהסכמת התובעות לפעולה כזו או אחרת במקרקעין, לרבות סלילת כביש עליהם.

על כן אני דוחה טענה זו.

55. טענה ג' - גרם הפרת חוזה ו/או רשלנות:

להזכיר בטענה זו טוענות התובעות כי פעולתה של הנתבעת 2 בבניית כביש היציאה גרמה להפרת חוזה אשר נכרת בינה ובין הנתבעת 1, כאשר החוזה ביניהן בא לידי ביטוי בהבטחות שניתנו ע"י הנתבעת 1 לתובעות, ואשר הופרו בסופו של עניין ע"י הנתבעת 1 לגירסת התובעות.

לחילופין מדובר פה במעשה רשלנות מצד הנתבעת 2, אשר במעשה סלילת כביש היציאה גרמה להפרת ההבטחות האמורות ועל כן מדובר ב"עצימת עיניים" מצד הנתבעת 2.

גם בטענה זו אין ממש. כפי שכבר דנו בהרחבה לעיל, ההבטחות שניתנו ע"י הנתבעת 1 לתובעת (בהנחה שניתן לקרוא לה הבטחות) קוימו במלואן. לכן לא ניתן לומר כי הנתבעת 2 גרמה להפרת חוזה כלשהו בכל הקשור להחלטות האמורות ו/או לטעון למעשי רשלנות מצידה בגין כך.

56. טענה ד' - עשיית עושר ולא במשפט:

לטענת התובעות, מעשה סלילת כביש היציאה, מתעשרת הנתבעת 2 שלא כדין על חשבון התובעות.

סבורני כי גם בטענה זו של התובעות אין ממש.

סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע לאמור כי: "מי שקיבל שלא עפ"י זכות שבדין נכס , שירות או טובת הנאה אחרת... חייב להשיב למבקש את הזכיה, ועם ההשבה היא בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

עיננו הרואות כי תנאי מקדמי לטענת עשיית עושר ולא במשפט הוא - קבלת נכס או טובת הנאה שלא עפ"י זכות שבדין.

האם כך הוא המקרה דנן? התשובה שלילית.

הנתבעת 1 התירה לנתבעת 2 לסלול כביש יציאה מתחנת הדלק, כאשר היה באפשרותה מכח הדין להתיר זאת. מדובר בשטח שהופקע ללא כל חריגה מתחום הדרך המוכרזת. הוכח לי, כפי שגם ציינתי לעיל, כי השטח שהופקע, הופקע ללא קשר לתכנון תחנת הדלק, וגם אלמלא הוקמה תחנת הדלק לא היתה הקטנה בשטח שמופקע.

מעבר לכך, גם ציין העד בנימין דוד בתצהירו (נ/5) כי תמורת כביש היציאה הקצו בעלי המקרקעין שעליה הוקמה תחנת הדלק, כברת קרקע מחלקתן, מאחורי תחנת הדלק, על מנת לדאוג לפתרון נאות להסדרת דרך חקלאית אשר תאפשר גישה גם לחלקה המזרחית שבבעלות התובעות (סעיף 9 לתצהירו).

זאת ועוד, מר בנימין דוד בתצהירו מציין כי ועדת היגוי של הנתבעת 1, משרד התחבורה והמשטרה, המליצה, והמלצה זו התקבלה ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה כחלק מתוכנית חד/1082, כי במידה ותאושר בעתיד בתוכנית מתאר דרך שירות ממזרח היא דרך מס' 4, תהיה הגישה לתחנת הדלק והיציאה ממנה מדרך שירות זו, ולא יהיה צורך בכביש היציאה כפי שהוא כיום (ראה סעיף 8 ל- נ/5, וכן נספח ו' סעיף 20 (ב) ל- נ/5).

בחקירתו הנגדית שב וציין העד בנימין כי על-פי התוכנית העתידית הכניסה והיציאה לתחנת הדלק תהיה אך ורק באמצעות דרך השירות המתוכננת.

בנסיבות אלה לא ניתן לטעון כי הנתבעת 2 התעשרה שלא כדין על חשבון התובעות. אותו שטח עליו בנוי כביש היציאה בכל מקרה היה מופקע מידי התובעות כמפורט לעיל.

בכל מקרה הנתבעת 2 הקצתה תמורת שטח זה שטח אחר מחלקתה, הסמוכה לחלקה המזרחית, לטובת בעלי החלקות בצד המזרחי לתחנת הדלק, ובכללן התובעות 2-1 שהינן בעלות החלקה המזרחית.

סוף דבר.

57. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה האמורה על כל מרכיביה (למעט הקמת הגדר בחלקה המערבית כמפורט בסעיף 51 לפסק-הדין), ומחייב את התובעות, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות משפט של הנתבעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את התובעות, יחד ולחוד, לשאת בשכ"ט עו"ד של הנתבעות, בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל נתבעת.

ניתן היום ו' באלול, תשס"ד (23 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

חננאל שרעבי, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן