ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 27/2/2024
גרסת הדפסה

ו"ע 1072/02

אור צבי נגד מס שבח נתניה


28/10/2004

ו"ע 1072/02

אור צבי

נגד

מס שבח נתניה

ועדת ערר של מס שבח מקרקעין

בפני זמיר עמוס (שופט בדימוס) יו"ר, עו"ד ושמאי מקרקעין, דן מרגליות חבר, רו"ח צבי פרידמן חבר

פסק דין

צבי פרידמן , רו"ח- חבר

א. פתח דבר

ערעור זה עינינו בהחלטתו של המשיב שלא ליתן פטור ממס שבח על מכירת חלק מדירת מגורים שירש העורר ואשר נמכרה על ידי כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט, היות ולטענת המשיב בתקופה של 4 שנים שקדמו למכירה היה העורר בעליהם של שתי דירות מגורים ומכר דירה אחרת בפטור ממס במהלך אותם 4 השנים.

ב. רקע עובדתי

1. העורר מר צבי אור ירש בשנת 1974 מדודו גדליהו אוברלנדר ז"ל 1/18 חלקים מדירה ברח' אהרונוביץ 18 בנתניה (להלן: "הדירה") יתר. החלקים בדירה ירשו בני משפחתו של העורר.

2. לדירה התמנו, מטעם בית המשפט, כונסי נכסים, עורכי הדין, י. בן איתמר ויוסף עובדיה, לצורך ביצוע פסק דין שניתן בשנת 1977 לפירוק השיתוף ומכירת הדירה כבקשת בני המשפחה.

3. ביום 11.12.2000 מכרו כונסי הנכסים את הדירה לה"ה עופר ואורנית עמר ב- 130,500$. ביום 20/2/01 אישר בית משפט השלום בנתניה את המכירה.

4. העורר ורעייתו טובה נישאו בשנת 1992 ולפני נישואיהם ערכו בינהם הסכם ממון ובו נקבע, בין היתר, כי דירה בת 2 חדרים ברח' בר יהודה 4 נתניה (הידועה כגוש 7944 חלקה 6 תת חלקה 3) (להלן: "דירת טובה") יהיה שייך לטובה במהלך הנישואין ולאחריהם.

הסכם ממון זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בת"א.

5. ביום 31.7.98 רכשה טובה, רעייתו של העורר, דירה בכפר יונה הידועה כגוש 8149 חלקה 5.

6. ביום 23/11/98 מכרה טובה את דירתה ברח' בר יהודה 4 נתניה (בגוש 7944 חלקה 6) בפטור ממס החל על מכירת דירת מגורים.

7. ביום 19/6/01 הוצאה לעורר שומת מס שבח בגין מכירת חלקו בדירה ברח' אהרונוביץ 18 בנתניה, וזאת לאחר שהעורר הגיש בקשה לפטור ממס שבח באמצעות כונסי הנכסים.

בפירוט נימוקי השומה נאמר:

"מכירת דירת המגורים חויבה במס שבח בשומתו של אוברלנדר צבי מהנימוקים הבאים:

א. עפ"י סעיף 49(ב) לחוק המדבר על מכירה של דירת מגורים מזכה שקיבל המוכר בירושה ובלבד שיהא היורש בן זוגו של המוריש, צאצא של המוריש או בן זוגו של צאצא של המוריש.

מאחר וצבי איננו קרוב עפ"י הגדרה זו בחוק לא ניתן לאשר לו פטור לפי סעיף זה.

ב. ביום 23/11/98 נמכרה דירת מגורים ע"י בת זוגו של צבי בפטור.

ג. ומאחר והיו לו בעת ובעונה אחת 2 דירות ב- 4 שנים שקדמו למכירה זו שומה זו מחויבת במס שבח"

8. בתאריך 13/1/02 (כחצי שנה לאחר הוצאת השומה) הגיש העורר (באמצעות ב"כ רפאל ר. גלס, עו"ד) השגה על שומת המשיב, בנימוק שהמכירה בוצעה ע"י כונסי הנכסים בניגוד לרצונו.

9. במכתבו של המשיב לב"כ העורר מיום 13/2/03 קובע המשיב כדלהלן:

"לא אוכל לדון בהשגתך מאחר ולא הוגשה במועד הקבוע בחוק.

לגופו של ענין, אין פה שום טענה מהותית, המנהל לא ראה כל סיבה מספקת להיענות לבקשתך ולכן גם לא מצאנו לנכון לתת הארכה".

ג. השאלה שבמחלוקת

שתי שאלות עיקריות במחלוקת לפנינו-

האחת- האם מכירת חלקו של העורר (1/18) בדירה ברח' אהרונוביץ 18 בנתניה, אותו ירש מדודו גדלה אוברלנדר ז"ל, זכאית לפטור ממס שבח בהתאם לפרק חמישי 1 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק").

השניה- האם יש למחוק חלק מטענות העורר מהסיבה שחלקן לא הועלו כלל בהשגה ואף לא בכתב הערר, אלא בשלב הסיכומים בלבד.

  1. טענות העורר (בתמצית):

1. טענות שהועלו בשלב ההשגה:

הדירה נשוא הערר נמכרה ע"י כונס הנכסים בניגוד לרצון העורר, משום שבדירה התגורר אחיו- נכה 100%. מכירה כפויה בניגוד לרצון העורר אינה נחשבת למכר על פי הדין.

בעלי דברו של מנהל מס שבח היו צריכים להיות כונסי הנכסים ולא העורר.

  1. טענות נוספות שהועלו בשלב הערר:

בנוסף לטענה של מכירה כפויה שאינה בגדר מכר, הועלה טיעון נוסף בשלב הערר לפיו

הדירה ברחוב בר יהודה 4 בנתניה (דירה טובה) שנמכרה בפטור ממס, היתה דירה של אשת העורר טובה שהיתה רשומה על שמה ונמכרה על ידה. על כן ובשל הסכם ממון שנחתם בינהם טרם נישואיהם בשנת 1992, הרי שהחזקה שבסעיף 49ב' לחוק המיסוי לפיה יראו מוכר ובן זוגו כמוכר אחד אינה חלה במקרה זה. גם הדירה שנרכשה תמורת הדירה שנמכרה נרשמה ע"ש טובה בלבד ואילו לעורר אין כל חלק ונחלה בה.

3. טענות נוספות (משלימות וחילופיות) שהועלו בשלב הסיכומים (בנוסף לטענות הקודמות):

א. העורר לא קיבל מאומה עבור מכירת הדירה ע"י כונסי הנכסים וכלל לא ברור אם הקונה שילם סכום כלשהוא מהכונס. כך שעפ"י סעיף 51 לחוק הוא אינו חייב עדיין בתשלום מס שבח.

ב. גם בהנחה שכונסי הנכסים קיבלו למעלה ממחצית תמורת המכירה עדיין אין העורר חייב במס שבח מכח הוראות סעיף 49(ה) לחוק.

ג. חלקו של העורר בדירה שנמכרה הוא 1/18 (דהיינו 5.55%) שהיא פחות מ- 25% הרי שעפ"י סעיף 49(ב)(2) לחוק הוא יהיה פטור ממס שבח היות והמדובר במכירת חלק בדירה שהוא פחות מ- 25% ממנה.

ד. העורר פטור ממס גם מכח סעיף 49(ב)(2) לחוק וגם מכח סעיף 49(ג) לחוק היות והמדובר במכירת חלק בדירה שהוא פחות מ- 25% ממנה.

ה. בעת שהעורר ירש את חלקו בדירה שנמכרה ע"י כונסי הנכסים היה קיים סעיף 49(ב)(4) לחוק מס שבח. עפ"י אותו סעיף מכירה של חלק בדירה שהיא פחותה מ- 50% ממנה ושאותה קיבל המוכר בירושה יהיה פטור ממס שבח אם הוא לא מכר בפטור ממס דירת מגורים אחרת שקבל באותה ירושה. מכיוון שהעורר לא קיבל דירה אחרת באותה ירושה לכן הוא פטור ממס במכירה הנוכחית של הדירה שחלקו בה הוא פחות מ- 50%.

ה. טענות המשיב (בתמצית):

1. הטיעונים על תחולת סעיפי הפטור השונים הועלו רק במסגרת הסיכומים בלבד, משכך יש להתעלם מטיעונים אלו. בשלב הסיכומים לא חזר המשיב על טענותיו כי יש לדחות את ההשגה היות ולא הוגשה במועד כפי שטען בהחלטתו בהשגה מה- 12/3/03).

2. מכירת הדירה ע"י כונס הנכסים (שנעשה במסגרת החלטת בני המשפחה על פירוק השיתוף בדירה) נכנסת להגדרת "מכירה" שבסעיף 1 לחוק המיסוי. גם מכירה ע"י כונס הנכסים נחשבת כ"מכירה" לצורך החוק.

3. אין המדובר כאן במכירה כפויה . יתירה מזו, אף מכירה כפויה הינה בגדר מכירה לענין חוק המיסוי.

4. באשר למכירת הדירה ע"י רעייתו של העורר, הרי שעל פי ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בענין אן מרי עברי (מיסים יז/ 4) כל מכירה ע"י בני זוג החיים ביחד תיחשב כאילו נמכרה ע"י בן הזוג השני שכן, האישה ובן זוגה הינם בגדר "מוכר אחד" על אף הסכם הממון שחתמו טרם נישואיהם.

5. סעיף 51 לחוק – העורר לא הוכיח על אי- קבלת 50% מתמורת הדירה ע"י הכונסים. אם העורר לא קיבל מהכונסים את כספי התמורה המתייחסים לחלקו הרי שיש עליו לשטוח את טענותיו כלפי הכונס.

6. סעיף 49 (ה) לחוק – העורר אינו עומד בתנאי סעיף 49 ה לחוק.

7. סעיף 49 ב (2) לחוק – העורר אינו עומד בתנאי הסעיף משהדירה (חלקו בדירה) הנמכרת אינה דירתו היחידה שכן לעורר/ לרעייתו דירה נוספת בכפר יונה.

8. סעיף 49 ג(ד) לחוק – לא רלוונטי למקרה דנן שכן יש לעמוד בתנאי סעיף 49 ב'.

9. סעיף 49 ב(4) לחוק – סעיף זה בוטל כבר בשנת 1997. נקודת הבדיקה לתחולת הסעיף שבוטל הוא בעת המכירה ולא בעת הירושה ובעת המכירה הסעיף לא היה קיים.

10. לפיכך, העורר חייב במס שבח בגין מכירת חלקו בדירה נשוא הערר, שכן בתקופה של 4 שנים שקדמו למכירה היה העורר בעליהם של שתי דירות מגורים ומכר דירה אחרת בפטור ממס במהלך אותם 4 השנים.

ו. דיון ומסקנות

דין הערר להידחות מהדין המהותי, מבלי להיכנס כלל לדיון בטענות הפרוצדורליות שהועלו ע"י המשיב לענין מחיקת חלק מטענות העורר (בין מהסיבה שלא הוזכרו בהשגה, ובין מהסיבה שלא הוזכרו לא בהשגה ולא בערר ונטענו רק בשלב הסיכומים, ובין מהסיבה שההשגה הוגשה באיחור) מהנימוקים הבאים:

(1) מכירת הדירה ע"י כונס הנכסים

המדובר בדירה שבעליה היו העורר ובני משפחתו בשיתוף. בני המשפחה החליטו על פירוק השיתוף במקרקעין, ופנו לעזרת בית המשפט אשר מינה כונס נכסים לסייע בפירוק השיתוף ומכירת הדירה, ואכן הצליח הכונס למכור את הדירה האמורה.

הגדרת "מכירה" שבסעיף 1 לחוק הינה רחבה וכוללת כל הענקה של זכות במקרקעין, העברתה או ויתור עליה בין בתמורה ובין ללא תמורה.

כונס הנכסים פעל, במקרה דנן כשליח של בני המשפחה למכירת הדירה ופירוק השיתוף ביניהם. מכירת הדירה ע"י כונס הנכסים נכללת, ללא ספק, בהגדרת "מכירה" מהנימוקים הבאים:

(א) ראשית, צודקת ב"כ המשיב בטענתה כי אין המדובר במקרה דנן במכירה כפויה, שכן המדובר בהחלטת בני המשפחה על פירוק השיתוף בדירה ומינוי כונס שיסייע בפירוק. גם אם יש לעיתים אינטרסים מנוגדים במהלך פירוק השיתוף באמצעות כונס הנכסים ובית המשפט, אין זה הופך את המכירה לכפויה.

יתרה מזו, מעיון בנספח 5 לסיכומי העורר, שהינו פרוטוקול הדיון שנתקיים בענין העמדת הנכס למכירה ע"י כונס הנכסים, ב"כ העורר נתן הסכמתו לפרסום הנכס והעמדתו למכירה, כאשר טענותיו נסובו בעיקר לענין מציאת פתרון דיור חלופי לאחי העורר (שהוא נכה) שהתגורר בדירה:

"ב"כ הצדדים: אנו מסכימים שתינתן הוראה לכונס לפרסם את הנכס למכירה, כאשר ה"ה צבי ... מתחייבים להראות את הדירה ביחד עם הכונס לכל קונה פוטנציאלי. אנו מסכימים ליתן למר דוד ארכה ... לצורך השלמת הפינוי".

(ב) שנית, גם אם המדובר במכירה כפויה, עדיין היא בגדר "מכירה" החייבת במס שבח. סעיף 5 (א) לחוק קובע במפורש "מכירת זכות במקרקעין ... שלא ע"י בעליה על פי תביעת חלוקה או לשם פרעון של משכנתא, שעבוד או חוב פסוק, או על ידי הליכי הוצאה לפועל, וכן הפקעת זכות במקרקעין שיש עמה תמורה – יראו בהן לענין חוק זה מכירת זכות במקרקעין... ומי שנמכרה זכותו במקרקעין .... ומי שזכאי לקבלת פיצויים בשל הפקעה כאמור, יראו אותם כמוכר..."

ראה דומה קיימת גם בסעיף 3 לחוק בדבר מכירת מקרקעין ע"י נאמן, אפוטרופוס, מפרק או כונס נכסים מכח פקודת פשיטת הרגל, 1936, פקודת החברות, פקודת האגדות השיתופיות וכו'.

סעיף 93 לחוק ממשיך וקובע כיצד ייגבה המס במכירות מאונס וכך הוא אומר:

"במכירת זכויות או זכות באיגוד שלא על ידי המוכר לשם פרעון משכנתה, שעבוד אחר או לפי פסק דין וכן במכירה בהליכי הוצאה לפועל, ישולם המס מתוך תמורת המכירה........."

הווה אומר: לא זו בלבד שהמחוקק רואה במכירות מאונס "כמכירה" אלא אף קובע קדימות בתשלום המס בגין מכירות אלה.

כשרצה המחוקק לפטור ממס (מלא או חלקית) מכירות מאונס הרי שהוא עשה זאת במפורש. כך, למשל, ראה סעיף 64 ו- 48 ג' לחוק לגבי פטור ממס או תשלום מס חלקי בהפקעה של זכות במקרקעין בהתקיים תנאים מסוימים. כך, למשל, ראה סעיף 65 לחוק העוסק בפטור ממס, בהתקיים תנאים מסוימים, בגין מקרקעין בשל צו רשות מוסמכת שניתן על פי כל דין.

גם פקודת מס הכנסה, וגם חוק מס ערך מוסף רואים במכירה כפויה כ"מכירה". כשרצה המחוקק בפקודת מס הכנסה למעט "מכירה כפויה" שלא תחשב כ"מכירה" קבע זאת במפורש. כך למשל בסעיף 103 ג' לפקודה נקבע במפורש כי מכירה שלא מרצון לא תחשב כ"מכירה" לענין סעיף 103 בלבד, תוך שהוא קובע הגדרה מפורשת למונח "מכירה שלא מרצון" הכוללת הורשה, מכירה במסגרת הליכי פירוק שלא מרצון, מכירה במסגרת פשיטת רגל ומכירה מסוג אחר שקבע שר האוצר. החרגה זו של המונח "מכירה" הינה אך ורק לענין חלק ה- 2 לפקודת מס הכנסה העוסק בשינוי מבנה ומיזוג.

באשר לטענת העורר כי בעל דברו של המשיב הינו כונס הנכסים ולא העורר הינו טיעון טכני בלבד, שכן:

הכונס הינו "השליח" של העורר למכירת הדירה (ראה גם סעיף 3 לחוק). העורר הוא שהגיש את הגשת הפטור ממס (בהנחיית הכונס), הכונס פנה לבית המשפט על מנת שיאפשר לו להעביר את סכום המס למשיב לשם קבלת אישור המשיב לביצוע הרישום בלשכת רישום המקרקעין. בכל מקרה, אין בטענה טכנית זו כדי לשנות את העובדה כי המדובר ב"מכירה" לצורך החוק.

  1. מכירת דירת רעיית העורר והסכם הממון שנחתם לפני הנישואין

סעיף 49 (ב') לחוק קובע כי "לענין פרק זה יראו מוכר ובן זוגו , למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים למעט ילדים נשואים- כמוכר אחד"

העורר טוען בערר ובסיכומיו כי "דירת טובה" שנמכרה ב- 23/11/98 (הדירה ברח' בר יהודה 4 בנתניה ) היתה דירה של רעייתו, שהיתה רשומה על שמה ונמכרה על ידה, ועל כן ובשל הסכם הממון שנחתם ביניהם טרם נישואיהם בשנת 1999 הרי שהחזקה בסעיף 49 (ב')לחוק לפיה יראו מוכר ובן זוגו כמוכר אחד אינה מתקיימת במקרה זה .

טענה זו דינה להידחות לאור ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בע"א 3489/94 מנהל מס שבח נ' אן מרי עברי, מיסים יז/ 4 (הלכה שנפסקה בדעת רוב של כב' השופטים א. ברק וא. ריבלין בניגוד לדעת מיעוט של כב' השופט שטרסברג כהן). המקרה באן מרי עברי זהה למקרה דנן. גם שם דובר בדירה שנמכרה לאחר נישואי בני הזוג בפטור ממס ובעת מכירת דירה נוספת הפנו בני הזוג את מנהל מס שבח להסכם הממון בינהם שנחתם לפני הנישואים לפיו דובר על הפרדה ברכוש שהביא עימו כל אחד מבני הזוג טרם הנישואין. גם שם הועלתה הטענה לאי החלת החזקה שבסעיף 49 ( ב') לחוק לפיה יראו מוכר ובן זוגו כמוכר אחד.

בית המשפט העליון (בדעת רוב) דחה טענה זו וקבע כי הוראות סעיף 49 (ב') לחוק הינה ברורה ולפיה כל מכירה ע"י בני זוג, אלא אם הם חיים בנפרד, תיחשב כאילו נמכרה ע"י בן הזוג השני, שכן האישה ובן זוגה הינם בגדר "מוכר אחד" וכך אומר בין היתר, כב' השופט ריבלין:

"אין בנמצא טעם ראוי להבחנה, מבחינת הפטור ממס שבח, בין בני זוג שהחליטו על הפרדה בין נכסיהם לבין בני זוג שלא עשו כן. אלה ככאלה זכאים לפטור הכללי של מכירת דירת מגוריהם, ללא מס, אחת לכל ארבע שנים. החלטתם של בני זוג לקיים הפרדה בנכסי מקרקעין מסוימים אינה צריכה להשליך על מתן הפטור במכירת דירת המגורים בה מתגוררים בפועל שני בני הזוג. ודוק: מקום בו מתגוררים בני הזוג בנפרד, דרך קבע, זכאי ממילא כל אחד מהם לפטור משלו בגין דירת המגורים שלו. המבחן שמציב החוק, איפוא, לא בא לענות על השאלה באם בחרו בני הזוג להפריד את הבעלות מנכסיהם, כי אם לענות לשאלה אם בחרו להתגורר בנפרד בדרך קבע, וכך יאה. מבחן זה בו נוקט החוק מפורשות, מגשים כראוי גם את תכלית החקיקה".

בית המשפט העליון מאבחן את המקרה של אן מרי עברי למקרה של דינה מור בע"ש 2979/97 ששם נקבע שאין לייחס את הפטור ממס שזכה בו בעלה לפני הנישואין, שכן שם היה מדובר בפטור בו זכה הבעל טרם נישואי בני הזוג (בהיותו רווק), שלא כמו במקרה אן מרי עברי במקרה שלנו) שבו בן הזוג השני זכה בפטור במהלך הנישואין.

לשם השלמת התמונה חובה לאזכר כאן גם את ההלכה שנפסקה (בדעת רוב) בע"א 3185/03 בעניין שחר פלם ודפנה פלם (מיסים יח/5) (שעסק גם הוא בעקרון התא המשפחתי). בפסק דין זה המדובר היה בבני זוג שרכשו דירת מגורים, כאשר לאחד מהם היתה דירה קודמת מלפני הנישואין. שנשארה בבעלותו המלאה והבלעדית, והשאלה שהתעוררה היתה – האם זכאי בן הזוג השני למס רכישה מופחת הניתן לרוכש "דירה יחידה" כאשר החוק קובע שיראו "רוכש ובן זוגו כרוכש אחד".

כבוד הנשיא א' ברק קובע באותו פס"ד :

"פרשנות זו, כי מר פלם איננו "רוכש אחד" עם הגב' פלם ביחס לרכישה שבוצעה לפני הנישואין ורכישתו האחרונה היא רכישת "דירה יחידה", היא הפרשנות ההגיונית והסבירה. חזקה היא, כי תכלית החוק להגשים תוצאות סבירות..... הפרשנות האחרת היא פרשנות קשה יותר שמבקשת לייחס בעלות לצורך מס למי שאין לו כל זכות בדירה, ולמי שלא היה לו קשר לדירה או לרוכש הדירה במועד הרכישה. עמדו על כך בפרשת מור, בהקשר של סעיף 49 (ב') לחוק..."

כב' השופט ברק מבחין בין המקרה בפרשת פלם (ובפרשת מור) לפרשת אן מרי עברי וההלכה שנפסקה בה, בכך שבפרשת אן מרי עברי קבל הבעל פטור ממס שבח בגין מכירה שביצע בתקופת הנישואין של דירת המגורים שהחזיק בה מלפני הנישואין. לעומת זאת בפרשת פלם המדובר ברכישה שבוצעה עוד בטרם הנישואין ובטרם הכירה גב' פלם את מר פלם, וכך אומר כב' הנשיא ברק:

"המנהל, כאמור, תומך את יתדותיו בדעת הרוב בפרשת עברי ומבקש ללמוד ממנה כי אף במקרה שבפנינו, שבו בוצעה הרכישה הראשונה לפני הנישואין, יש לראות בבני הזוג פלם "רוכש אחד". אין בידי לקבל טענה זו. קיימת הבחנה ברורה, עליה עמדו גם בני הזוג בטענותיהם, בין פרשת עברי וההלכה שנפסקה בה ובין המקרה שלפנינו. בפרשת עברי קיבל הבעל פטור ממס שבח בגין מכירה שביצע בתקופת הנישואין דירת מגורים שלה מלפני הנישואין. בית המשפט העליון קבע כי מכירה זו של הגב' עברי איננה פטורה ממס שבח, משלא חלפו ארבע שנים ממועד מכירתו של מר עברי. בית המשפט החיל על בני הזוג עברי את הוראת סעיף 49(ב) לחוק, הרואה בבני זוג "מוכר אחד" לצורך הפטור בגין מכירת דירת מגורים, הן ביחס למכירה שביצע מר עברי והן ביחס למכירה שביצעה הגב' עברי, מכירות שאירעו בתקופת הנישואין, אך עניינן היה בדירות מלפני הנישואין. חשוב להדגיש כי בפרשת עברי אשרנו את החלת הקונסטרוקציה של "מוכר אחד" על שתי המכירות, והדבר הביא לשלילת הפטור ממס שבח. אך, שתי המכירות אירעו אחרי הנישואין. במקרה שבפנינו, מבקש המנהל לצעוד צעד נוסף, ולהחיל על בני הזוג פלם את הוראת סעיף 9 לחוק הרואה בהם "רוכש אחד" לצורך מס רכישה, אף ביחס לרכישה שביצעה הגב' פלם עוד בטרם הנישואין, ובטרם הכירה את מר פלם. החלה כזו לא נקבעה בפרשת עברי. דעתי בפרשת עברי עומדת על כנה גם כיום, אך יש לראות את ההבדל הברור בין שני המקרים. אין בפסיקתי כאן כל סתירה לפרשת עברי". (ההדגשה- לא במקור).

וממשיך ואומר כב' הנשיא ברק:

"הנה כי כן, לשון ההוראה של סעיף 9 ותכליתה מלמדת כי פרשנותה הנכונה היא זו שההוראה חלה על רכישה במהלך הנישואין אך לא על רכישה מלפני הנישואין... פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בפרשת עברי... (ההדגשה לא במקור).

לפסק דין זה של כב' הנשיא ברק בפרשת פלם הצטרפה כב' השופטת א' חיות, לרבות, כך נראה, לענין ההבחנה בין פרשת אן מרי עברי לפרשת פלם וזאת (בניגוד לדעתו של כב' השופט א' ריבלין).

הלכת אן מרי עברי היא הלכה אשר אמנם טרם הכתה שורשים, ואולם כאמור אושרה, למעשה, מחדש לאחרונה במסגרת פסק דינו של כב' הנשיא ברק בפרשת פלם (בדעת רוב) וזאת במסגרת ההבחנה שעשה בין הלכת עברי להלכת פלם.

גם אם דעתי האישית נוטה אחר דעת המיעוט בהלכת אן מרי עברי (של כב' שופטת ט. פטרסברג- כהן) ואחר דעתה של ועדת הערר בע"ש 5958/98 (פורסם במיסים יג/ 3), לפיה הסכם ממון גובר על הנחת "מוכר אחד" ולכן אין לראות את בני הזוג כ"מוכר אחד" ואין להחיל את הוראות סעיף 49(ב), וגם אם דעתי נוטה אחר דעתו של כב' השופט א' ריבלין לפיה "הגיונה של הלכת עברי חל במלואו גם בעניין שבפנינו [ פרשת פלם]", הרי כבולים אנו לעקרון התקדים המחייב שנקבע בסעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה ולפיו: "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחיבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".

משנקבע תקדים מחייב על ידי בית המשפט העליון, אין אנו רשאים לערער על תקדים זה ועלינו ללכת בתלם שהותוותה לנו בפסיקת בית המשפט העליון. יפים לענין זה דברי כב' השופט בן שלמה בעמ"ש 911/97 פרידה קובו ואח' נ' מנהל מס שבח (פורסם במיסים טו/2): "זאת ועוד, המסקנה לפיה ועדת ערר, כמו כל ערכאה שיפוטית אחרת, אינה רשאית להרהר אחר הלכה של בית המשפט העליון, נכונה גם כאשר בראש ועדת הערר עומד שופט מחוזי והערעור על החלטותיה הוא בפני בית המשפט העליון. לא רק משום שלא יעלה על הדעת ששופט מחוזי יפסוק בניגוד להלכות בית המשפט העליון, אלא גם משום שמסקנה זו מתחייבת גם מן העובדה שאין מרות על חבר בועדת ערר זולת מרותו של הדין וכבר נקבע בפסיקה בבג"צ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 כי "הלכה פסוקה של בית המשפט העליון הוא דין בישראל, לשםשלילת תחולתה בערכאת שיפוט מיוחדת נדרש דבר חקיקה מיוחד, הקובע זאת במפורש, דבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל (שם בעמ' 247)."

פרופ' א. ברק עמד בספרו שיקול דעת שיפוטי, (פפירוס, בית ההוצאה – אוניברסיטת תל אביב (1987), על קשת המצבים בהם ייטה בית המשפט לסטות מתקדים והגיע למסקנה כי קיימים שלושה מצבים עיקריים בהם מועלית שאלת הסטייה מהתקדים: הראשון, כאשר בפסק הדין הראשון נבחרה האפשרות החוקית היחידה שאז בית המשפט פוסק בעקבות תקדימיו, לא משום שהוא חייב על פיהם, אלא משום שהם חוקיים ואסור לסטות מהלכה חוקית" (שם בעמ' 120-121). השני, כאשר בפסק הדין הראשון לא נבחר הפתרון החוקי היחיד שמתבקש לעניין. במקרה כזה "רשאים אנו ולמעשה חייבים אנו שלא ללכת בעקבות התקדים" (ראו בג"צ 243/71 בלב אייזק (שי"ק) נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 33, 46). השלישי, כאשר בית המשפט הראשון בחר באחת מבין מספר אופציות חוקיות אפשריות, ואז יש לבית המשפט שיקול דעת שיפוטי האם לסטות מהתקדים שיצר ולבכר על פיו פתרון אחר.

סטייה מפסיקה של בית המשפט העליון (גם אם היא לא התקבלה בפה אחד אלא בדעת רוב) צריכה להיעשות במירב הזהירות שכן היא פוגעת בעקרונות החשובים של יציבות, ודאות ועקביות המערכת המשפטית הנורמטיבית.

לדעתי, במקרה דנן לא נתקיימו העילות המצדיקות סטייה מפסיקתו של בית המשפט העליון בענין עברי, על אף פסיקתו בפרשת פלם, היות ולדעת בית המשפט העליון יש לאבחן בין פרשת עברי לפרשת פלם. גם הכלל שקבע בית המשפט העליון "אמת ויציב – אמת עדיף" (הנשיא זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום פ"ד ב' 235) לא שייך בעניננו, שכן:

ראשית: כלל זה נאמר לענין כוחו של בית המשפט העליון לסטות מתקדימיו שלו.

שנית : אין כל וודאות שמה שנראה לנו כאמת אכן זוהי האמת, והראיה המחלוקת של שופטי בית המשפט העליון בסוגיה זו.

שלישית: לעורר פתוחה הדרך לערער לבית המשפט העליון על החלטתינו, אם הוא חושב כי הגיע העת לשנות את הלכת אן מרי עברי ולבחון מחדש את "האמת".

אשר על כן, אין לנו מנוס אלא לדחות טענה זו של העורר לפיה בשל הסכם הממון שנבחר טרם הנישואין הרי שהחזקה שבסעיף 49(ב') לחוק לפיה יראו מוכר ובן זוגו כמוכר אחד אינה מתקיימת.

(3) תחולת סעיפים 51, 49 ה', 49 (ב)(2), 49 ג(ד), 49 ב' ו- 49 (ב)4 לחוק

טיעונים אלו הועלו בשלב הסיכומים בלבד. נקדים ונאמר כי אין בטיעונים אלו ממש והיה עדיף לו לא היו מועלים כלל ולהלן נפרט:

א. סעיף 51 לחוק: טענת העורר לפיה לא קיבל כל תמורה בעד חלקו בדירה מהכונס וכלל לא ברור אם הקונה שילם סכום כלשהו לכונסי הנכסים ולפיכך לא חל המועד לתשלום המס דינה להידחות מהנימוקים הבאים:

סעיף 51 לחוק כולל מספר תנאים שבהתקיים אחד מהם יחול מועד תשלום המס והם: החזקת המקרקעין היא בידי הקונה או נתונה לפקודתו, הקונה שילם סכום העולה על 50% מן המחיר, והמתחייב נתן ייפוי כח בלתי חוזר לקונה לרשום את הזכות במקרקעין ע"ש הקונה.

העורר לא הוכיח כלל שלא התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 51 לחוק (לרבות מסירת החזקה בדירה לקונה), לא הוכיח כלל שהכונס קיבל פחות מ- 50% מהמחיר וכיוצ"ב. אם יש לעורר טענה בענין העברת הכספים מהכונס אליו עליו להפנות טענות אלו לכונס עצמו ואין מנהל מס שבח בעל דברים בנושא זה.

ב. סעיף 49 ה' לחוק: סעיף זה עוסק בפטור חד פעמי במכירת שתי דירות במטרה לרכוש דירה חלופית אחת גדולה וזאת בהתקיים כל שלושת התנאים הנקובים באותו סעיף. העורר לא עמד כבר בתנאי הראשון של מכירת דירה אחרת תוך שנים עשר החודשים שקדמו למכירת נשוא ערר זה (מכירת "דירה טובה" היתה ב- 23/11/98 ואילו מכירת הדירה נשוא ערר זה היתה ב- 11/12/2000, היינו למעלה מ- 24 חודשים). נראה כי ב"כ העורר שגה בסוברו כי המדובר בתנאים חילופיים ולא מצטברים.

ג. סעיף 49 ב' (2) לחוק:

סעיף 49 ב' (2) מעניק פטור ממס במכירת דירת מגורים מזכה אם, בין היתר: "הדירה הנמכרת היא דירתו היחידה של המוכר....... הוראה זו לא תחול על מכירת חלק בדירה שהיא פחות מ- 25% ממנה....."

ב"כ העורר מסיק מהסיפא של הסעיף כי כל מוכר שיש לו חלק בדירה שיעור הנמוך מ- 25% יהיה זכאי לפטור ולא היא. מה שנאמר בסיפא של סעיף 49ב'(2) הוא כי גם מי שעומד בתנאי הפטור (דירה יחידה וכו') הרי שאם הוא בעל שיעור של פחות מ- 25% לא יוכל ליהנות מהפטור האמור בסעיף (אלא עליו להיזקק לסעיפי הפטור האחרים- כגון לסעיף 49ב(1)).

ד. סעיף 49 ג(ד)לחוק:

הסעיף קובע כי "לעניין סעיף 49ב' (2) יראו את הדירה הנמכרת כדירת המגורים היחידה שבבעלות המוכר גם אם יש לו, בנוסף על הדירה הנמכרת, דירת מגורים שנתקיים לגביה אחד מאלה

1. ...

2. ...

3. חלקו של המוכר בבעלותה הוא פחות מ- 25%"

הווה אומר, הסעיף קובע כי יראו את הדירה הנמכרת כדירת המגורים היחידה שבבעלות המוכר, גם אם יש לו בנוסף על הדירה הנמכרת דירת מגורים בשיעור שהוא פחות מ- 25%.

כל מה שאומר סעיף זה הוא כי מי שמחזיק שיעור הפחות מ- 25% בדירה לא ייחשב כבעל דירה שניה בעת שהוא מוכר דירה אחרת (לא את חלקו בדירה הפחות

מ- 25%) ומבקש פטור במכירת אותה דירה אחרת. אין להסיק מסעיף זה, כפי שהעורר מנסה להסיק, כי כל המוכר שיעור מדירה הפחות מ- 25% פטור בעת המכירה ממס מבלי כל צורך לעמוד בתנאי סעיפים הפטור שבסעיף 49 ב' לחוק.

ה. סעיף 49 ב(4) לחוק- סעיף זה, שבוטל בתיקון 34 לחוק בשנת 1997, קבע כי מכירת דירת מגורים תהיה פטורה ממס, בין היתר אם "המכירה היא של חלק בדירה שהוא פחות מ- 50% ממנה, שאותה קיבל המוכר בירושה, אם לא מכר בפטור דירת מגורים אחרת שקיבל באותה ירושה".

כפי שנאמר לעיל, הסעיף בוטל כבר בשנת 1997, כשלוש שנים טרם מכירת החלק בדירה נשוא ערר זה. צודקת ב"כ המשיב בטענתה כי נקודת הבדיקה היא המצב החקיקתי בעת המכירה ולא בעת הירושה, והרי בעת המכירה לא היה סעיף זה בתוקף ולכן לא יוכל העורר ליהנות מסעיף זה שבוטל.

ז. סוף דבר

העורר לא זכאי לפטור ממס בגין מכירת חלקו בדירה שנמכרה באמצעות כונס הנכסים ב- 11/12/2000, היות בתקופה של 4 שנים שקדמו למכירה האמורה היה העורר בעליהם של שתי דירות מגורים ומכר דירה אחרת בפטור ממס במהלך אותם 4 השנים, היות ובתקופה של 4 שנים שקדמו למכירה האמורה היה העורר בעליהם של שתי דירות מגורים ומכר דירה אחת בפטור ממס במהלך אותם 4 השנים, שכן הגדרת "דירת מגורים" שבסעיף 1 לחוק כוללת בתוכה גם "חלק מדירה" ולפיכך גם מכירת חלק מדירה תיחשב למכירת דירת מגורים.

"מכירה" ע"י כונס הנכסים שנתמנה ע"י בית המשפט לפירוק השיתוף בדירה הינה "מכירה" לענין החוק. הפטור שנדרש במכירת "דירה טובה" בשנת 1998 ע"י רעיית העורר נחשבת כמכירה של התא המשפחתי כולו על אף הסכם המימון שנחתם בין בני הזוג לפני נישואיהם וזאת לאור הלכת אן מרי עברי של בית המשפט העליון המהווה תקדים מחייב. גם כל ניסיונו של העורר לנסות ולגייס סעיפי פטור שונים אינם רלוונטיים ואין בהם כדי להועיל לו.

אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את הערר ולחייב את העורר בהוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪ אשר יישא ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הערבות הבנקאית שהופקדה (אם הופקדה) תחולט עד לגובה של 5,000 ₪ לטובת המשיב לכיסוי הוצאות המשפט שנפסקו לעיל , ויתרת סכום הערבות תוחזר לעורר.

עמוס זמיר, שופט (דימוס), יו"ר

עיינתי בחוות דעתו המקיפה והבהירה של חבר הועדה, רו"ח צבי פרידמן, ואין בדעתי לחזור על הרקע העובדתי של ערר זה (הובא בפרוטרוט בחלק ב' של חוות הדעת הנ"ל). גם טענותיהם של בעלי הדין הוצגו בחוות הדעת הנ"ל בצורה ברורה ובהירה (חלקים ד' ו-ה' של חוות הדעת הנ"ל) ואין כל צורך לשוב ולחזור עליהם.
בערר זה הועלו שתי מחלוקות עיקריות, והן: א) האם מכירת חלקו של העורר (1/18 של דירה ברח' אהרונוביץ בנתניה), חלק שקבל בזמנו בירושה, פטורה ממס שבח אם לאו; ו-ב') מה "גורלם" של טענות של העורר שלא הועלו כלל בהשגה שהוגשה בזמנו למשיב, ולראשונה הועלו רק בשלב הסיכומים?

לענין השאלה השניה שבמחלוקת, חושבני שצודק ב"כ המשיב שאין מקום להעלות טענות חדשות בשלב הדיון בערר, טענות כאלה שלא הועלו כלל בעת ההשגה. בודאי שאין מקום להעלות טענות עובדתיות חדשות, ולגבי טענות משפטיות ראוי היה שב"כ העורר יבקש זאת בדרך הנאותה, כך שלא "יפתיע" את הצד שכנגד בטענות שלא הובאו קודם לכן.

זאת וגם זאת: החלטת המנהל, שעליה הוגש הערר כאן, ניתנה על סמך עובדות וטענות שהיו בפניו בעת ההשגה. ועדת הערר, תפקידה החשוב הוא, בין היתר, לבחון ולשקול האם היתה חריגה מסבירות ראויה וחריגה בלתי סבירה בשיקול הדעת של המנהל במתן החלטתו. הא כיצד ניתן לבדוק ולבחון את הנ"ל אם היו קיימות טענות ועובדות נוספות לעורר והוא לא הביאם בהשגתו בפני המשיב-המנהל? הרי המנהל נותן את החלטתו עפ"י הנתונים הנמצאים בפניו ותו לא.

יחד עם זאת, איני רואה חשיבות יתרה להמשיך ולהתייחס לנקודה השניה הנ"ל שבמחלוקת, מאחר ולגבי השאלה הראשונה (האם מכר הדירה פטור שבח ממס אם לאו), הפתרון לגביה הוא בפרוש המשפטי שיש לתת לסעיפי החוק השונים ולכוונת המחוקק.

בשאלה זו של מס השבח, אין דעתי כדעתו של חברי, ר"וח צבי פרידמן. לדעתי, העורר פטור מלשלם מס שבח על מכירת חלקו בדירה הנ"ל.

שני פסקי דין ענייניים ניתנו ע"י בית המשפט העליון בסוגיית הפטור (או אי הפטור) ממס של בני זוג נשואים, כאשר הנשואים שלהם הם "פרק ב'" בחייהם. זה התאלמן מאשתו הראשונה לאחר שנות נשואין רבות, כולל רכישת נכסים בנשואין הראשונים, וזו התאלמנה מבעלה הראשון לאחר שנות נשואין רבות, כולל רכישת נכסים בנשואין הראשונים. האלמן והאלמנה האלה נישאו זל"ז, כאשר לכל אחד מהם רכוש ונכסים מנשואיהם הראשונים, מבלי שלבן הזוג החדש יש חלק כלשהו ברכוש ונכסים אלו של בן הזוג האחר. שני פסקי הדין הם: ע"א 3489/99, מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נגד אן מרי עברי,פ"ד נ"ז (5), עמ' 589, שניתן ביום 13.7.03 (להלן – "פרשת עברי"); ו-ע"א 3185/03, מנהל מס שבח מקרקעין מרכז נגד פלם, מיסים י"ח/5, שניתן ביום 19.8.04 (להלן - "פרשת פלם").

פס"ד בפרשת עברי דן בפטור ממס שבח במכירת דירה של אחד מבני הזוג (בנישואין שניים), והעובדות בענייננו אכן דומים למקרה שבפס"ד בפרשת עברי. בפרשת עברי קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות, שיש להטיל מס שבח על מכירת הדירה שם. חברי המלומד, רו"ח צבי פרידמן, ראה גזירה שווה מפס"ד עברי למקרה שבפנינו, ובחוות דעתו דחה את הערר לענין תשלום מס השבח.

פס"ד בפרשת פלם, אף הוא מדבר בבני זוג במסגרת "פרק ב'" בחייהם, דן בענין מס רכישה, וברוב דעות פטר את אחד מבני הזוג מתשלום מס זה.

כאמור, פס"ד בפרשת עברי דן בנושא מס שבח, ופס"ד בפרשת פלם דן בנושא מס רכישה, אולם חושבני כי לפס"ד פלם השלכה ישירה גם לענין מס שבח, ויש בו כדי לשנות את ההלכה שניתנה בפס"ד עברי.

כפי שכבר צויין, המקרה בפסה"ד בפרשת עברי דומה ואף זהה למקרה הנדון בפנינו בתיק כאן. פסה"ד עברי ניתן ברוב דעות, כאשר פסה"ד של הרוב ניתן ע"י כב' השופט ריבלין (איתו הסכים כב' הנשיא ברק), וכב' השופטת שטרסברג-כהן שהיתה בדעת במיעוט הציעה להשאיר את פסק הדין של ועדת הערר על נכונה.
אילו היה פסה"ד בפרשת עברי פסה"ד היחיד המדבר כל יחודיותו של התא המשפחתי, בכל מה שקשור במיסוי (כשרואים אותו כ"מוכר אחד"), כי אז עפ"י כללי התקדים המחייב הייתי מקבל ללא היסוס את האמור בפסק דינו של חברי, רו"ח צבי פרידמן, אולם לאחר שנפל דבר בפסיקה בענין המיסוי של "התא המשפחתי", בפרשת פלם, חושבני שהתקדים המחייב בפרשת עברי איבד את היחודיות שבו, ופסה"ד בפרשת פלם פתח מחדש את האפשרות לשקול שוב פעם את נושא הכוונה במיסוי התא המשפחתי ומתי יש לחשבו הן כ"מוכר אחד" והן כ"רוכש אחד".

פסה"ד של הרוב בפרשת פלם ניתן ע"י כב' הנשיא, כאשר כב' השופט ריבלין (שכתב את פסה"ד של הרוב בפרשת עברי) נשאר במיעוט בפרשת פלם. עינינו הרואות שכב' השופט ריבלין נשאר איתן בדעתו שאין חשיבות אם מדובר ברכישה ואם מדובר במכירה, ובשני המקרים יש לראות את הסעיפים 9(ג1א)(2)(ב)(2) ו-49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין - זה הראשון שדן במס רכישה וזה השני שדן במס שבח - כשני סעיפים שיש לפרשם בדרך אחת, שהרי הם מנוסחים בצורה דומה.

לא כך חשב כב' הנשיא, אשר הראה - במקרה של פרשת פלם - חשיבה נוספת (ואולי אחרת) בכל מה שקשור בתא המשפחתי כאשר מדובר ברכישה, וכי לא תמיד יראו זוג נשוי כתא משפחתי אחד וכ"רוכש אחד". בהחלט ייתכנו מקרים שבעל ואשה יחזיקו רכוש , כל אחד על שמו ורכטוש כזה לא יהיה שייך לתא המשפחתי. ואם במקרה של רכישה ניתן הרכוש של בני זוג להיות נפרד, מדוע לא יוכל להיות הדבר גם כן במקרה של מכירה? הרי הסעיפים המדברים על התא המשפחתי בענין הרכישה ובענין המכירה דומים וזהים הם?

זאת וגם זאת: כב' השופטת שטרסברג כהן, היתה במיעוט בפרשת עברי. בפרפרזה לענין הנדון כאן, מזכיר הדבר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הילל. אף כי נקבעה הלכה עפ"י בית הילל, אמרו חז"ל כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". דעת המיעוט של כב' השופטת שטרסברג כהן בפרשת עברי מקבלת "חיזוק" בפסה"ד של הרוב (שנכתב ע"י כב' הנשיא ברק) בפרשת פלם.

אני יכול להסיק מכל הנ"ל שהתקדים של פרשת עברי נפתח לשיקול דעת מחודש ע"י פסה"ד בפרשת פלם.

לא נעלם מעיני כי כב' הנשיא ברק, בפסק דינו שבפרשת פלם, אומר - בדרך אגב - כי פסק דינו בפרשת פלם יכול לעמוד לצידו של פסה"ד בפרשת עברי, ולדעתו אין סתירה בין שני פסקי הדין הנ"ל. עם כל הכבוד, לדעתי - אפילו יכולים שני פסקי הדין הנ"ל "לצעוד" יחד זה לצידו של זה - אפילו כך, הרי פסה"ד בפרשת פלם פתח אשנב נרחב לשיקול דעת מחודש, כפי שהסברתי לעיל.

לענין מס רכישה, קובע סעיף 9(ג1א)(2)(ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין, שבח, מכירה ורכישה, תשכ"ג-1963 כדלקמן:

"יראו רוכש ובן-זוגו, למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים, למעט ילד נשוי כרוכש אחד".

ולענין מס שבח, קובע סעיף 49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין כדלקמן:

"לענין פרק זה יראו מוכר ובן זוגו, למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים, למעט ילדים נשואים - כמוכר אחד".

עינינו הרואות שבשני המקרים (מס שבח ומס רכישה) אמר המחוקק דבר זהה, לענין ראיית בני זוג כ"רוכש/מוכר אחד". לדעתי יש לראות את מה שנפסק בענין מס רכישה כמה שניתן להחילו על ענין מס שבח.

לדעתי, כוונת המחוקק שיש לראות בבני זוג "מוכר/רוכש אחד", היתה שאכן בני זוג החיים יחד תקופה מסויימת ובעת חייהם המשותפים רוכשים הם נכסים, הרי נכסים אלו הינם משותפים ביניהם, ובתור שכאלה יש לראותם כאדם אחד בעת שמי מהם מוכר נדל"ן משותף שלהם שנרכש בעת נשואיהם, או כשהם (או אחד מהם) רוכשים נכס מקרקעין. גם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 הראה את כוונת המחוקק לראות בבני זוג נשואים כתא משפחתי אחד שלשניהם שייך הרכוש במשותף שנרכש בעת נשואיהם (ראה סעיפים 3 ו-5 לחוק הנ"ל). הוא הדין גם כאשר בוחנים אנו את החקיקה השיפוטית (בענין רכוש בני זוג שלפני קבלת החוק הנ"ל), בענין חזקת השיתוף וכללי המאמץ המשותף, ורואים אנו שמדובר ברכוש משותף שנרכש בעת הנישואין ושני בני הזוג הם הבעלים המשותפים של המקרקעין שהם רכשו בהיותם ביחד (ראה: ע"א 44/84, גלבוע נגד גלבוע, פ"ד מ"א, חלק ראשון, עמ' 174; ע"א 26/89, ארגוב נגד ארגוב, פ"ד מ"ד, חלק ראשון, עמ' 793; ע"א 380/87, עזבון מדג'ר נגד מדג'ר, פ"ד מ"ד, חלק ראשון, עמ' 99; ע"א 52/80, שחר נגד פרידמן, פ"ד ל"ח, חלק ראשון, עמ' 445).

וברוח זו יש לראות ולפרש את כוונת המחוקק לגבי הסעיפים 9(ג1א)(2)(ב)(2) ו-49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין שאוזכרו לעיל.

כאשר בן זוג הוא בעלים של מקרקעין אותם רכש בשיתוף עם בן זוגו הראשון, איתו חי שנים הרבה לפני נישואיו השניים, הרי אין כל מקום לראות במקרקעין אלו כאילו הם גם שייכים לבן הזוג מהנשואין השניים. לבן זוג זה אין ולא היו כל יחס ושייכות למקרקעין הנ"ל, ואין כל מקום לחשוב כי גם במקרה כזה התכוון המחוקק שבני זוג כאלה הינם "מוכר/רוכש אחד". לדעתי אין כל סבירות בכוונה כזו, שאם לא תומר כן כי אז עלול הדבר להביא לידי עיכוב והשהייה ברצונם של בני אדם שהתאלמנו (ורכשו רכוש יחד עם בני הזוג שנפטרו) להינשא בשנית, ולבנות מחדש את חייהם. חושבני שפרוש כזה נוגד את דרך החיים ואולי אף את תקנת הציבור.

בשנת 1992 חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. סעיף 3 לחוק יסוד זה מעלה את קניינו של אדם לזכות ראשונית ויסודית, ונאמר בסעיף זה ש"אין פוגעים בקניינו של אדם". "קניינו" של האזרח אינו רק רכושו, אלא גם כספיו, גם אלו שעליו לשלם כמסים למדינה. כמובן, שמס המוטל על תושבי המדינה, בדרך כלל, הוא לתכלית ראויה, שהרי בסופו של דבר "חוזר" המס לטובתו של האזרח (בענייני בטחון, רווחה, בריאות, חינוך וכו'). אולם כאשר ניתן, תוך שיקול דעת ענייני, לפרש חוק פיסקלי בשני פירושים, האחד שפוגע - בצורה זו או אחרת - בקניינו של אדם (אפילו שהקנין עובר למדינה בצורה של מס) והאחר לטובת שמירת קניינו של האזרח, חושבני שיש להעדיף את הפירוש ההולך לקראת האזרח.

סעיף 11 לחוק היסוד הנ"ל קובע שכל רשות מרשויות המדינה חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק היסוד, וזכות הקניין היא מזכויות היסוד של חוק היסוד.

ראוי הדבר שיינתן פירוש לענין הפטור ממס שבח במקרה שהוא נשוא הערר כאן, תוך שמירה על האמור בסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

לדעתי אין כל חשיבות מתי נמכרה הדירה נשוא הערר כאן. השיקול החשוב והעיקרי הוא מתי ואיך נרכשה הדירה. הדירה כאן נרכשה בירושה שנים הרבה לפני נישואיו השניים, ולכן אין מקום לראות את אשתו השניה כמי שיש לה כל שייכות לרכוש זה, ובענין מכירת הדירה אין מקום לראות אותה ואת העורר כ"מוכר אחד".
לדעתי יש לקבל את הערר בכל מה שהוא נוגע לענין הפטור ממס שבח, ולחייב את המשיב לשלם לעורר הוצאות כוללות בסך של 5000 ₪.

דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין, חבר

לאחר עיון בחוות דעת של חברי הנכבדים אני מחליט להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, רו"ח צבי פרידמן, וזאת למעשה רק מן הסיבה שהלכת פלם שאוזכרה על ידם מאזכרת ומאבחנת את הלכת אן מרי עברי שאוזכרה על ידם. אלמלא הדיון בעניין פלם שהוא המאוחר בין השניים היה מקום להגיע למסקנה אליה הגיע יוה"ר הועדה הנכבד בחוות דעתו.

לטעמי, יש מקום שבית המשפט העליון ידון פעם נוספת בעניינים נשוא ההלכות הנ"ל, שכן אני נוטה לחשוב כי ההחלטה שניתנה באן מרי עברי אינה יכולה לעמוד לאחר הלכת פלם.

לא סביר להתעלם מן העובדה שמס שבח ומס רכישה הינם שני צדדים של אותה מטבע ולא צריכה להיות כל אבחנה בפרשנות הדין לגבי כל אחד מהם, אלא אם כן נאמר כך בחיקוק במפורש. (ההדגשות שלי-ד.מ.)

אין לשכוח כי הוראת סעיף 9(ה) לחוק מיסוי מקרקעין קובעת: דין מס הרכישה לכל דבר ועניין למעט פטורים שלפי פרק חמישי 1 עד פרק ששי – כדין המס".

גם ההגדרה של התא המשפחתי לעניין מס השבח ולעניין מס הרכישה זהה למעט עניין אחד שסעיף 49(ב) לחוק מתייחס למוכר ואילו סעיף 9(ג1א)(2)(ב)(2) מתייחס לרוכש.

כל רוכש הוא מוכר בכח וההגיון הכלכלי והמיסויי צריכים היו להביא למסקנה שבהיעדר הבדלים מפורשים בחקיקה המסדירה את ענייניהם היה צריך לחול דין זהה הן אצל המוכר והן אצל הקונה.

לא כך נפסק בהלכת פלם הנ"ל לאחר הדיון והאיבחון של הלכת אן מרי עברי.

לעניין טיעונים שמועלים לראשונה בשלב הערר ו/או בסיכומים איני רואה בעייה להעלותם בתנאי שמדובר בטיעונים משפטיים, כאשר התשתית העובדתית הונחה לראשונה בפני המשיב לפני מתן החלטתו בהשגה. בעניין זה במקרים רבים טוען המשיב כי מותר לו לשנות את הטיעונים המשפטיים בכל שלב מן הסיבה שהפקיד שדן בהחלטה בהשגה אינו משפטן. לדעתי טיעון זה המועלה על ידי המשיב חדשות לבקרים נכון גם לגבי העוררים על מנת שלא תיווצר אפליה בין שני הצדדים.

ראה לעניין זה את ע"א 2/80 מרים ברגר נ. מנהל מס שבח מקרקעין, פד"א י"ד 323. בענין ברגר לא התעוררה כלל השאלה של העלאת טיעונים משפטיים על ידי העורר, אלא רק על ידי המשיב.

כאמור התנאי להעלאת טיעון משפטי חילופי הוא קיום תשתית עובדתית בפני המשיב בעת הדיון בהשגה.

לענייננו, לאור הלכת התקדים המחייב אין משמעות, לכאורה, להעלאת הטיעונים המשפטיים על ידי העורר בשלב הערר ו/או בסיכומים.

הוחלט ונפסק, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של חבר הוועדה, רו"ח צבי פרידמן, בניגוד לדעתו של יו"ר הוועדה, השופט (דימוס) עמוס זמיר.

ניתן היום 28.10.2004 בהעדר.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן