ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/6/2020
גרסת הדפסה

שומת הארנונה ותקיפתה [3]

סמכויות מנהל הארנונה בהשגה

מאת: רונית  כהן כספי, עו"ד  

17/5/2005

סמכותו של מנהל הארנונה בהשגה נקבעה בסעיף 3(א) לחוק הערר, ובו נקבע -

3. (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו269- לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

ככלל, קובע הדין מהם גבולות הסמכות בלשון חיוב כפי שנקט המחוקק בסעיף 3(א) הנ"ל לחוק הערר. והנה, בסעיף 3(ב) לחוק הערר מצא המחוקק לנכון לתחום את גבולות סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר בלשון שלילה, ולקבוע במפורש מה אינו בסמכותם -

3. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

סעיף 3(ג) לחוק הערר מתייחס אל סעיף 3(א)(3) הנ"ל, ונקבע בו -

3. (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו(ב), מי שחייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

מסעיף 3 לחוק הערר עולה, כי ניתן לתחום את סמכויות מנהל הארנונה וועדת הערר לארבע תחומים אלה:

(א) טענות שהן בסמכות ייחודית - העניינים המפורטים בסעיפים 3(א)(1) ו- 3(א)(2);

(ב) טענה שהיא בסמכות מקבילה מכוח דין - הטענה המפורטת בסעיף 3(א)(3);

(ג) טענה שאינה בסמכות - הטענה המפורטת בסעיף 3(ב);

(ד) טענות שהן בסמכות מקבילה מכוח היקש - טענות שאינן נכללות בכל שלושת הסעיפים הנ"ל, כגון, סירוב למתן הנחה.

חברת עטרת חבקוק טענה, כי היא אינה מחזיקה בנכס נשוא הארנונה. הרשות המקומית טענה, כי לוועדת הערר אין סמכות לדון בטענה זו. ועדת הערר פסקה, כי "תהא זו מסקנה בלתי נסבלת אם אזרח לא יוכל לטעון בפני הוועדה שההודעה איננה צריכה להתייחס כלל אליו." בית המשפט מפי השופט וינוגרד דחה את הערעור וקבע, כי זהו חלק מסמכותה הטבועה של הוועדה. ע"ש 294/84 מנהל הארנונה שליד עיריית תל אביב נ' עטרת חבקוק בע"מ, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 251. פסק דין זה ניתן לפני הוספת סעיף 3(א)(3) לחוק הערר.

בבג"צ 764/88 1437,1985/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 122, נפסק, כי סמכות מנהל הארנונה מצומצמת ומוגבלת לנושאים עובדתיים טכניים ברורים בלבד. לשאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש. פסק דין זה ניתן לפני שהוספו לחוק הערר סעיף 3(ב), ותיקון החקיקה נעשה לאחר מתן פסק הדין.

אם מנהל הארנונה אינו מוסמך לדון בסוגיית החוקיות והסבירות של צו הטלת הארנונה, ממילא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר ועל סמכותו של בית המשפט המחוזי בדונו בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר, שכן, אלו הן ערכאות ערעור על החלטותיו של מנהל הארנונה. המציאות היא שונה, ובמקרים לא מועטים, נוהג בית המשפט המחוזי לדון בטענות ממין אלו גם בשבתו בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר.

בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 117, התעוררה שאלה בקשר לשיטת חישוב שטח של ממגורות ומכלי אכסון. בחישוב שיעור הארנונה נלקח בחשבון גובהו של המבנה, והנישומה הגישה השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר וערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק, כי מנהל הארנונה יישם שלא כדין את צו הטלת הארנונה, וכי לא היה בסמכותו לקחת בחשבון את גובה המבנה. בשנת הכספים שלאחריה, פרסמה העירייה צו להטלת הארנונה, ועל פיו הורשה מנהל הארנונה להתחשב בגובה הבניין כמדד לצורך קביעת שיעור הארנונה. העוררת עתרה לבג"צ. טענת המשיבה הייתה, כי למנהל הארנונה לא הייתה סמכות לדון בהשגה על שטח הנכס הואיל ובסעיף 3 לחוק הערר, הוקנתה לו סמכות לדון בגודל הנכס ולא בשטחו. הנשיא שמגר פסק:

היקף סמכותו של בית המשפט לצורך העניין שבפנינו נקבעת על פי הגבולות שהותוו בסעיף 3 של החוק הנ"ל משנת התשל"ו1976-, ולצורך העניין שבפנינו הנני מפנה במיוחד לפסקה (2) המתייחסת לטעויות בעניין ציון הגודל; המקרה שבפנינו נכנס לגדר העילה האמורה היכולה לשמש להשגה, לערר ולערעור.

אוסיף כאן כי לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה (השווה בג"צ 87/85, ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פד"י מ"ב (1), 353). מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה והדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת יימצא האזרח במבוי סתום מבלי יכולת לשטוח טענותיו בפני ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת. על אחת כמה וכמה שאין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המילה "גודל" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני.

בניגוד לעמדת בית המשפט העליון בעניין טית בית הנ"ל, כי "יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר", נפסק בה"פ 782/93 אלקנית בע"מ נ' עיריית נתניה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 138, כי יש לפרש את סמכות מנהל הארנונה בצורה מצומצמת. הרשות המקומית טענה, כי שאלת סיווג מעברים בקניון היא שאלה של סוג הנכס והשימוש בו, וכי על פי חוק הערר, ההליך הנכון הוא השגה בפני מנהל הארנונה. נפסק, כי סמכות מנהל הארנונה מוגבלת לנושאים טכניים, ומן הראוי, שנושאים עקרוניים יותר יידונו בבית המשפט, ואף אם הדיון עוסק גם בשאלות טכניות בודדות, טוב יעשה בית המשפט אם יפסוק בהן, כעניין שבגררא, למען מניעת עינוי דין למתדיינים.

ברע"א 2425/99 עיריית נס ציונה ואחרים נ' י. ח. ייזום והשקעות בע"מ, תקדין, נקבע, כי כאשר לערכאה מסוימת הוקנתה סמכות לדון בסוגיות שהוגדרו, אין מקום לפנות לערכאה אחרת, למרות שהנושא שבמחלוקת עשוי להיכלל גם במסגרת סמכותה הכללית של אותה ערכאה אחרת. עם זאת, יש אפשרות כי בית משפט רגיל או בג"צ ידון בנושא כזה, כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית, עקרונית ומיוחדת ובמקרים חריגים בלבד.

1. טענות שהן בסמכות ייחודית

מיקום הנכס

בסעיף 3(א)(1) לחוק הערר נקבע, כי ניתן להגיש השגה בטענה, כי "הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום".

ברשויות מקומיות רבות מחולק תחום השיפוט של הרשות למספר אזורים, ובצו הטלת הארנונה נקבעים תעריפי ארנונה שונים לכל אזור. אם בשומת הארנונה לא הושת תעריף הארנונה של האזור שבו מצוי הנכס, רשאי הנישום להשיג על קביעה זו בפני מנהל הארנונה, ולדרוש כי התעריף שיושת יהיה התעריף שנקבע לאזור שבו מצוי הנכס.

בנוסף לחלוקה לאזורים, רשאית רשות מקומית לקבוע מבחנים נוספות לעניין מיקומו של הנכס, כגון נכס הפונה לרחוב סואן. אבחנה כזו קיימת בצו הטלת הארנונה של עיריית תל אביב יפו.

בצו הטלת הארנונה של עיריית ירושלים נקבע באזור מסוים תעריף גבוה. הנישומים הגישו השגה, ערר וערעור לבית המשפט המחוזי בטענה, כי לתעריף הגבוה לא הייתה הצדקה עניינית. בע"ש 28/91 גבאי נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 444, נקבע, כי טענה זו אינה בסמכות מנהל הארנונה.

בצו הטלת הארנונה של עיריית קריית אתא חולקה העיר לשלושה אזורים, ובנייני המגורים סווגו ל3- סוגים: "בניין מגורים משובח", "בניין מגורים סטנדרטי" ו"מחסן מוסך או בריכת שחיה". בה"פ 412/98 אדוארד חרס ו97- אח' נ' עיריית קריית אתא, נפסק, כי טענות אי סבירות או חוסר סמכות כנגד מועצת הרשות המקומית אינן בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר.

הלכת בראודה

בע"ש 2600/99 בראודה נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, היה לנישום קוטג' אמצעי במבנה טורי בן שלושה קוטג'ים. הקוטג' גבל ברחובות שונים, והנישום ביקש לסווגו לפי תעריף ארנונה נמוך יותר מזה שחויב בו - כמו שתי הדירות הגובלות.

העירייה טענה, כי לבית המשפט אין סמכות לדון בערעור, משום שהנושא אינו בסמכות מנהל הארנונה. נפסק, כי לפני נישום המבקש לתקוף חיוב בארנונה פתוחות ערכאות שונות - בג"ץ, בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום וועדת הערר. הפורום הנאות ייבחר לפי אופי פעולת הרשות המקומית, אם תוקפים "מעשה חקיקה" או "מעשה שומה". כאשר מותקפת השומה, יפנה הנישום למנהל הארנונה, על החלטתו הוא יכול לערור לוועדת הערר, ועל החלטתה זכאי הוא לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

בצו הארנונה של עיריית תל אביב חולקה העיר לחמישה אזורים לעניין תעריפי הארנונה למגורים. הגבול בין אזור לאזור עובר במרכז הרחוב, אלא אם כן צוין אחרת, ובית יכול להשתייך לשני אזורים. בצו נקבע, כי "סיווג אזורי המס נקבע בהתאם לכתובת של הכניסה הראשית לבית".

העירייה טענה, כי יש לתת לסעיף פרשנות לשונית כפשוטו, ולכן סיווג הנכס ייעשה לפי מיקום הכניסה הראשית לבית. הנישום טען, כי יש לפרש את ההוראה על פי מהותה. נפסק, כי העובדה שהבית שמצויה בו הדירה הוא בן שלוש דירות מצדיקה שדין אחד יהיה לשלוש הדירות, ומאחר ששתי הדירות האחרות בביתסווגו לפי תעריף נמוך יותר, הרי שאין כל הצדקה שדירת הנישום תסווג לפי תעריף שונה.

נפסק, כי אין ביטוי לשוני בחוק שאינו טעון פירוש ואין הוראת חוק שאינה צריכה לימוד והבהרה. כאשר קיימת סתירה בין המילה הכתובה לבין התכלית, תגבר התכלית. שתי הדירות האחרות סווגו לפי תעריף נמוך מהתעריף הרגיל לאותו אזור, משום שבסמוך לבית עובר עורק תחבורה ראשי המפריע לאיכות החיים, ואותה פגיעה חלה גם על דירת הנישום, ולכן פרשנות שונה תגרום לפגיעה בזכות השוויון, שהיא אבן יסוד בשיטת המשפט הנהוגה במקומותינו.

סוג הנכס

בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר נקבע, כי נישום רשאי להגיש השגה כאשר: "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס...". סוגי הנכסים מפורטים בסעיף 269 לפקודת העיריות, והם: "בניין", "קרקע תפוסה" ו"אדמה חקלאית". גם "אדמת בניין" היא סוג של נכס, אולם אין להטיל בגינה ארנונה. על פי סעיף 269 לפקודת העיריות, "רחוב" אינו נכס.

שאלות שונות עשויות להתעורר לגבי סוג הנכס, וניתן למנות עליהן את יום תחילתו של הבניין - כלומר, היום שבו הופכת "אדמת בניין" ל"בניין". ביום שבו בניין חדל להתקיים, הוא הופך מבניין לאדמת בניין. אדמת בניין יכולה להפוך ל"קרקע תפוסה" עם תחילת השימוש בה, ועם הפסקת השימוש היא שבה והופכת לאדמת בניין. הוא הדין באדמת בנין לעומת אדמה חקלאית.

בע"ש 33/85 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה המקומית מטה יהודה, פ"מ תשמ"ז(א) 15, נידונה המשמעות הנכונה שיש לתת לביטוי "אדמת בנין". נפסק, כי סוגיה זו אינה נופלת באף לא אחת מהטענות שניתן להשיג עליהן, וזו מחלוקת בדבר עצם סמכותה של הרשות המקומית להטיל מס.

בע"ש 43/89 המועצה המקומית עומר נ' מנהל הארנונה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 356, נקבע, שהשאלה, האם בניין שבנייתו טרם נסתיימה הוא "בנין" החייב בתשלום ארנונה, היא שאלה הנוגעת לסיווג הנכס, ולפיכך היא בסמכותו של מנהל הארנונה. ראה גם ע"א 1679/99 עץ ערמונים חברה להשקעות בע"מ נ' עריית דימונה.

את סוגי הבניינים ניתן לסווג גם על פי מבחנים נוספים כגון: החומר ממנו בנוי הבניין - אבן, בלוקים, עץ, פח, בד או יריעות פוליאוריטן; שנת הבנייה של הבניין, מספר הקומות בבניין, מספר הדירות שיש בבניין, גודל הדירה וכיוצא באלה.

החומר ממנו בנוי הבניין - אם בצו הטלת ארנונה נקבעו תעריפים שונים לבניינים הבנויים מחומרים שונים, רשאי הנישום להשיג בטענה כי הבניין נשוא שומת הארנונה בנוי מחומר מסוים הנהנה מתעריף נמוך יותר.

שנת הבנייה של הבניין - אם בצו הטלת ארנונה נקבעו תעריפים שונים לבניינים שבנייתם הסתיימה במועדים שונים, רשאי הנישום להשיג בטענה כי הבניין נשוא שומת הארנונה נבנה בתקופה שבגינה יש להשית בגינו תעריף נמוך יותר. כאשר יש תוספת בנייה בבניין ישן, ראוי להשית בגין כל חלק ממנו תעריף שונה.

מספר הקומות בבניין - אם בצו הטלת ארנונה נקבעו תעריפים שונים לבניינים נמוכים וגבוהים, רשאי הנישום להשיג בטענה כי הבניין נשוא שומת הארנונה הוא בגובה הנהנה מתעריף נמוך יותר.

מספר הדירות שיש בבניין - יש רשויות מקומיות המטילות תעריף גבוה יותר על בתים פרטיים הכוללים יחידה אחת או שתיים. במקרה כזה, רשאי הנישום להשיג בטענה כי בבניין נשוא שומת הארנונה יש יותר יחידות המזכות בתעריף נמוך יותר.

גודל הדירה - יש רשויות מקומיות המטילות תעריף גבוה יותר על דירות גדולות. במקרה כזה, רשאי הנישום להשיג בטענה כי דירתו היא "קטנה" והוא זכאי לתעריף נמוך יותר. לסוגיית חוקיות תעריף שונה לדירה גדולה ראה בג"צ 240/85 בינשטוק נ' עיריית תל אביב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 71.

סוגיה נוספת הנכללת במסגרת סמכותו של מנהל הארנונה לעניין סוג הנכס היא השאלה אם קרקע פלונית היא "רחוב".

בע"ש 33/85 תעשיות אבן סיד נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית מטה יהודה, פ"מ תשמ"ז(א) 14, נפסק, כי המשמעות הנכונה שיש לתת לביטוי "אדמת בנין", אינה נופלת באף אחת מן הטענות, שניתן להשיג עליהן בפני מנהל הארנונה. אין כאן טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. המחלוקת האמיתית היא בדבר עצם סמכותה של המועצה להטיל את המס.

שטח הנכס

בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר נקבע, כי נישום רשאי להגיש השגה כאשר: "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון... גדלו...".

בעבר, היו רשויות מקומיות מסוימות מטילות ארנונה לפי מספר החדרים או "יחידות נכס" כגון: דוכן, סככה ששטחה אינו עולה על 10 מ"ר וכיוצא באלה. כיום, שיטה זו אינה חוקית, ויש להטיל את הארנונה לכל 1 מ"ר, ובאדמה חקלאית מותר להטילה לכל מ"ר או דונם. כיום, ניתן למצוא 4 שיטות מדידה עיקריות: תכסית הבניין - שיטה זו מביאה לתוצאה המרבית של שטח הבניין, והיא מכונה שיטת "ברוטו ברוטו"; ללא שטחים שאינם בחזקת משתמש מסוים; ללא השטחים המשותפים וללא קירות חוץ; ללא השטחים המשותפים, ללא קירות חוץ וללא קירות פנים. גלריות נמוכות במיוחד עשויות לא להילקח בחשבון השטח לצורך הארנונה.

סוגיית שטח הנכס היא נשוא למחלוקות רבות בין הרשויות המקומיות לנישומים, ויש נכסים הנמדדים ושבים ונמדדים מידי שנה או שנתיים. כאשר שיטת המדידה בצו הטלת הארנונה היא שיטת "הנטו", עשויים לחול שינויים תכופים בשטח הנכס נשוא השומה כאשר קומה שלימה מוחזקת בידי נישום אחד או כאשר היא מוחזקת בידי נישומים אחרים.

כאשר קומה בבניין מוחזקת בידי נישומים אחדים, השטח הכולל של כל הנכסים נשוא הארנונה באותה קומה יהיה נמוך משטח הנכס נשוא הארנונה שבחזקת נישום אחד משום ששטחי המעברים המשותפים לא נלקחים בחשבון. התוצאה היא, כי בבניין משרדים בן עשר קומות ששטחן "ברוטו" הוא שטח זהה, שטחי הקומות לצורך שומות הארנונה שונה מקומה לקומה. לפיכך, כאשר מחזיקים אחדים שוכרים קומה שהייתה בחזקת נישום אחד, ראוי למדוד מחדש את שטח הנכס "נטו" שבהחזקת כל אחד מהם ולהגיש השגה במקרה הצורך.

לסוגיית שטח הנכס היבט נוסף כאשר תעריפי הארנונה הם רגרסיביים או פרוגרסיביים. תעריף רגרסיבי הוא תעריף הולך ופוחת. כך למשל, בגין 40 המטרים הרבועים הראשונים בשימוש למלאכה התעריף הוא 120 ש"ח למ"ר, בגין 60 מ"ר נוספים התעריף הוא 100 ש"ח למ"ר, ובגין כל שטח נוסף התעריף הוא 80 ש"ח למ"ר. תעריף פרוגרסיבי הוא תעריף הולך וגדל לגבי כל שטח נוסף, ולעתים, כאשר השטח הוא גדול, הוא חל החל מהמ"ר הראשון.

כאשר בצו הטלת ארנונה יש תעריפים רגרסיביים או פרוגרסיביים, עשויה להתעורר מחלוקת לגבי "יחידות השומה". השתת ארנונה בגין נכס גדול כיחידות שומה רבות או כיחידת שומה אחת תביא לתוצאות שונות באופן ניכר.

בבג"צ 4499/91 עיר-שי נ' עיריית ירושלים, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 218, חלק העותר על חיובו לשלם ארנונה נוספת למשיבה בגין הגדלת שטח דירתו. נקבע, שעל העותר היה להגיש השגה ולפעול במסלול הקבוע בפקודת העיריות.

בבג"צ 5705/90, 3369/91, 1468/92 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 201, התעוררה השאלה האם תקיפת הליכים שנבעו מיישום סקר שטחים לגבי שנים עברו מצויה במסגרת חוק הערר. "לא הייתה מניעה מצד המשיבה ליישם את הסקר החדש לגבי שנים שפסק הדין הקודם לא דן בהם כלל, ולגבי שטחים שלא נקבע ממצא לגביהן, אין מניעה ליישם סקר זה אף באותם שנים שנידונו בפסק הדין הקודם. דרך התקיפה של חיובים אלה מצויה במסגרת חוק הערר, בנושאים שחוק זה עוסק בהם, ואין מקום כי נדון במכלול הטענות הרבות שהעלתה העותרת בנושאים אלה."

בע"ש 1208/88 לוביאניקר נ' עיריית חולון, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 349, התעוררה השאלה האם יש לחשב את הארנונה לפי השטח שניתן לניצול בפועל לצורכי חניה, דהיינו השטח האפקטיבי, או יש לחשב את הארנונה לפי שטח החניון כולל מעברים, שטחים מתים וכיוצא באלה. העירייה טענה, כי הן לעירייה והן לבית המשפט אין שיקול דעת להפחית את השטח לצורכי חישוב המס לשטח המנוצל בפועל. השופט גורן פסק, כי על-פי חוק הערר ניתן להשיג על דרך חישוב הארנונה אם נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. מכאן אתה למד כי השימוש בפועל הוא מרכיב מוכר על-ידי החוק לצורכי חישוב הארנונה מחד גיסא ותקיפת חישוב זה מאידך. לפיכך, מוסמך בית המשפט לקבוע מהו הבסיס לחישוב המס גם מבחינת שטח השימוש בנכס. ראה גם ה"פ 365/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' עיריית קרית אתא.

בה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דחה בית המשפט על הסף תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר גודלו של הנכס והשימוש בו. בשאלות אלו אין בית המשפט המחוזי יכול לדון בגררא, ועליהן להתברר בפורום המתאים.

בע"ש 656/94 אולימפיה אוטו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 319, החליט מנהל הארנונה לפצל חיובים בגין מספר מבנים. נפסק, כי מנהל הארנונה היה מוסמך, בהתאם לסעיף 3(א)(2) לחוק הערר, לפרש את המילה "גודלו" שבסעיף ולקבוע כי הינה כוללת אף שיטת חישוב הארנונה.

בת"ק 6682/95 רפי ברגר נ' עיריית חיפה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ג', עמ' 612, הגיש הנישום השגה לגבי גודל הנכס, ונמצא כי אכן חויב בשטח הגדול מהגודל הנכון. הנישום תבע החזר סכומי הארנונה ששילם ביתר בשנים שעברו. בית המשפט דחה את תביעתו וקבע, כי אין לו סמכות עניינית לדון בתביעה. על התובע היה לנקוט בהליכים שבחוק הערר ותביעתו היא ניסיון לעקוף את הוראות החוק ויש בה משום סיכול מטרת החוק שקבע הליכים ומועדים מיוחדים להשגה, ערר וערעור.

בסעיף 5 לפקודת המדידות נקבע:

5. שום מפה, תרשים או דיאגרמה של קרקע שנראה מתוכם שהם הוכנו לאחר תחילתה של פקודה זו או של פקודת מודדי הקרקעות, 1925, לא יקובלו במשרד ספרי האחוזה ולא יקובלו כעדות בשום בית משפט, אלא אם כן הוכנו ונחתמו על ידי מודד או שהם העתק מאותה מפה, תרשים או דיאגרמה ואושרו על ידי מודד כהעתק נכון; בתנאי שלעולם יכול בית משפט, לאחר שהראו לו סיבה מספקת, לקבל כעדות כל מפה, תרשים או דיאגרמה שלא הוכנו על ידי מודד.

שומות ארנונה רבות אינן נסמכות על מפה שהוכנה כדין. במקרה כזה, יכול הנישום לטעון בהשגה, כי השטח של הנכס שנקבע בשומת הארנונה לא נקבע כדין. חזקת התקינות שנקבעה בסעיף 318 לפקודת העיריות אינה גוברת על הוראת מפורשת בחקוק.

הלכת טית בית

עיריית פתח תקוה חישבה את סכום הארנונה של ממגורות ומכלי אכסון בהתאם לגובהם. הוגשו השגה ערר וערעור לבית המשפט המחוזי. נפסק, כי מנהל הארנונה יישם שלא כדין את צו הטלת הארנונה, וכי לא היה בסמכותו לקחת בחשבון את גובה המבנה. בשנת הכספים שלאחר מכן, פרסמה העירייה צו להטלת ארנונה, ועל פיו הורשה מנהל הארנונה להתחשב בגובה הבניין לצורך קביעת סכום הארנונה.

הנישומה עתרה לבית המשפט העליון, בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד מב(3) 441. אחת מטענותיה הייתה, כי למנהל הארנונה לא הייתה סמכות לדון בהשגה על שטח הנכס, הואיל ובסעיף 3 לחוק הערר הוקנתה לו סמכות לדון בגודל הנכס ולא בשטחו. הנשיא שמגר פסק -

"נותרו בי אמנם ספקות לגבי הפרשנות, שננקטה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו הנ"ל, אך בכך אין כדי להפוך את פסיקתו של בית המשפט המחוזי לחריגה מן הסמכות, כפי שנטען מטעם המשיבה. במה דברים אמורים: סעיף 274ב(א)(2), הדן בהטלת ארנונה כללית, נוקט לשון "יחידת שטח, בהתחשב עם סוג הבנין...". ספק רב בלבי, אם המונח "שטח", בהקשר שלפנינו, חייב להתפרש, כגרסת בית המשפט המחוזי, כמתייחס אך ורק למכפלה של האורך ברוחב, היינו, אל המישור הדו-ממדי שעליו ניצב הבניין ותו לאו, וכי אין לראות בו, בהקשר שלפנינו, ביטוי רחב וכללי יותר, היכול לכלול גם התייחסות לתפוסה או לנפח.

היקף סמכותו של בית המשפט, לצורך העניין שלפנינו, נקבע על פי הגבולות שהותוו בסעיף 3 של חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) ולצורך העניין שלפנינו הנני מפנה במיוחד לפיסקה (2), המתייחסת לטעויות בציון הגודל; המקרה שלפנינו נכנס לגדר העילה האמורה, היכולה לשמש להשגה, לערר ולערעור... אין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המלה "גדלו" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני... אין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המלה "גדלו" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני."

בע"ש 656/94 אולימפיה אוטו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 319, פוצלו חיובים בגין מספר מבנים. לפי השיטה הרגרסיבית, סכום הארנונה נמוך יותר כאשר נישומה יחידת שומה אחת. נפסק, כי מנהל הארנונה מוסמך פרש את המילה "גודלו" ולקבוע כי היא כוללת את קביעת יחידות השומה.

השימוש שנעשה בנכס

בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר נקבע, כי נישום רשאי להגיש השגה כאשר: "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון... השימוש בו."

כל מחלוקת בדבר השימוש שנעשה בפועל בנכס נתונה לסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה בהשגה. כך למשל - מחלוקת אם נכס פלוני משמש למלאכה או לתעשייה, למגורים או למשרד, לאחסנה או למסחר וכיוצא באלה.

כאשר לנכס מסוים יש מספר שימושים, הריהו "נכס מעורב", ומנהל הארנונה מוסמך לדון בשאלה מהו השימוש שנעשה בכל חלק בנכס. מקל וחומר, מוסמך מנהל הארנונה להחליט אם יש מקום להשית את השומה על פי השימוש העיקרי שנעשה בנכס, או לחלק את הנכס למספר יחידות שומה, ולהשית את הארנונה בגין כל חלק על פי השימוש שנעשה באותו חלק.

מחלוקת בדבר השתת ארנונה בגין "קרקע תפוסה" אף היא בסמכותו של מנהל הארנונה, הואיל ועליו לקבוע אם משתמשים בקרקע אם לאו. בבג"צ 579/85 יקב הגליל גולד ובניו נ' המועצה המקומית טירת הכרמל, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 77, טענה העותרת, שלא נתקיים התנאי, כי משתמשים ומחזיקים בקרקע יחד עם בנין. נפסק, כי זו טענה לגבי סיווג הנכס או שימושו ועל העותרת היה להגיש השגה וערר ולא לפנות לבג"צ.

כאשר הנכס הוא ריק ואין משתמשים בו, מוסמך מנהל הארנונה לדון ולהחליט בשאלה אם אכן משתמשים בנכס אם לאו. מקל וחומר, מוסמך מנהל הארנונה לדון בשאלה איזה תעריף יש להשית בגין נכס ריק שאין משתמשים בו.

בת"א 5015/88 איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ נ' עיריית חיפה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 677, נקבע, כי מחלוקת בדבר מיהות המחזיק בנכס היא מחלוקת בדבר השימוש בנכס, והיא צריכה להתברר בדרך הקבועה בחוק הערר. החלטת ערכאת השלום אושרה בבית המשפט המחוזי בע"א 95/92, איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ נ' עיריית חיפה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 530.

בה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דחה בית המשפט על הסף תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר גודלו של הנכס והשימוש בו. בשאלות אלו אין בית המשפט המחוזי יכול לדון בגררא, ועליהן להתברר בפורום המתאים.

בע"ש 5254/99 ראה גם ע"ש 5254/99 ברל בני ו59- אח' נ' מנהל הארנונה זיכרון יעקב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ד', עמ' 468, נידונה סוגיית סיווגן של דירות מגורים כדירות נופש. נפסק, כי השימוש בפועל הוא הקובע, ולא ייעוד הנכס.

בעל שליטה בתאגיד המחזיק בנכס

בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר נקבע, כי כאשר הנכס הוא "עסק" כמשמעו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג, רשאי הנישום להגיש השגה בטענה כי: "הוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס."

סמכות זו של מנהל הארנונה נוספה בשנת 2004 בעקבות הוספת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים -

8. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב1972- (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה -

"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט1999-;

"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה;

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים יצר נישום נוסף בארנונה. נישום זה אינו נישום רגיל, והוא נישום חליפי. על מנת שהרשות המקומית תהיה רשאית לגבות את חוב הארנונה של החברה הפרטית מבעל השליטה בה - הנישום החליפי, צריכים להתקיים 8 תנאים מצטברים:

א. הנכס נשוא חוב הארנונה אינו משמש למגורים. תנאי זה נוסח בצורה שגויה, משום שעל פי נוסחו, ניתן לגבות ארנונה שהושתה בגין אותו נכס בשעה ששימש למגורים אחרי שהוא חדל לשמש למגורים. על אותה דרך, לא ניתן לגבות חוב של נכס שהושת בשעה שלא שימש למגורים לאחר שהחל לשמש למגורים. הדרך הנכונה לנסח סעיף זה היא: "החוב הוא בגין נכס שלא שימש למגורים."

ב. המחזיק בנכס הוא חברה פרטית כהגדרתה בחוק החברות. כאשר הנכס מוחזק בידי חברה ציבורית, עמותה, שותפות, אגודה שיתופית וכיוצא באלה, אזי לא ניתן לגבות את חוב הארנונה מנישום חליפי.

ג. ההחזקה של החברה בנכס אינה מכוחו של חוק הגנת הדייר. אם החברה מחזיקה בנכס כדיירת מוגנת, אזי לא ניתן לגבות את חוב הארנונה מנישום חליפי.

ד. החברה לא שילמה את חוב הארנונה, כולו או חלקו.

ה. חוב הארנונה הוא סופי, כלומר, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד. המשמעות היא, כי כל עוד מתקיימים הליכים משפטיים בין החברה לבין הרשות המקומית בגין אותו חוב, החוב אינו הופך לסופי, ולא ניתן לגבות את חוב הארנונה מנישום חליפי.

ו. הנישום החליפי הוא "בעל השליטה" בחברה, כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. הגדרה זו סבוכה ומפותלת, והיא בנויה משני נדבכים. להלן נוסח ההגדרה של "בעל שליטה" -

119א. מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א).

32. (9)(א) מי שמחזיק במישרין או בעקיפין לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:

(א) ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או - 10% לפחות מכוח- ההצבעה;

(ב) בזכות להחזיק ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם;

(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;

(ד) בזכות למנות מנהל.

"קרוב" - כמשמעותו בסעיף 105 יא;

נמצא, כי כ"בעל שליטה" נחשב גם מי שמחזיק בזכויות בחברה ביחד עם קרובו. הגדרת "קרוב בנויה מכמה נדבכים, ולהלן נוסח ההגדרות בפקודת מס הכנסה -

105יא. כהגדרתו בסעיף 88, וכן חבר בני אדם שבהחזקת אדם אן קרובו, אדם המחזיק בו, ובר בני אדם המוחזק בידי המחזיק בו; לעניין הגדרה זו -

"החזקה" - החזקה במישרין או בעקיפין, לבדו או יחד עם אחר, ב- 25% לפחות באחד או יותר מאמצעי השליטה, כהגדרתם בסעיף 75ב (א)(2), בחבר בני אדם;

"יחד עם אחר" - יחד עם קרובו, וכן יחד עם מי שאינו קרובו ויש ביניהם שיתוף פעולה דרך קבע על פי הסכם בעניינים מהותיים של החברה, במישרין או בעקיפין;

8. "קרוב" - כמשמעותו בסעיף 76(ד) לרבות צאצא של אח או של אחות, ואח או אחות של הורה.

76. (ד) (1) "קרוב", לעניין זה בן זוג, אח\ אחות, הורה, הורי הורה\ צאצא וצאצאי בן-הזוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה;

(2) אדם ובא כוחו;

(3) שותפים בשותפות.

ז. התקיימו לגבי בעל השליטה הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים. להלן נוסח סעיף 119א(א) -

119א. (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

כאמור, נוסח זה צריך להכיל את "השינויים המחויבים", שנקבעו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. השינויים המחויבים הם: בכל מקום שנאמר "מס" יבוא במקומו "ארנונה". בסעיף קטן (ג) בסיפא הכוונה לפקיד השומה של הארנונה.

ח. חוב הארנונה נוצר לאחר תיקון חוק ההסדרים, כלומר, בשנת 2004 או לאחר מכן. אם חוב הארנונה נוצר לפני 1.1.2004, אזי לא ניתן לגבותו מהנישום החליפי.

כאשר הרשות המקומית משיתה את חוב הארנונה על הנישום החליפי, מוסמך מנהל הארנונה לדון בהשגה שמגיש הנישום החליפי בטענה, שהוא אינו בעל שליטה בחברה.

כאמור, יש שמונה תנאים מצטברים, שחייבים להתקיים כתנאי להשתת הארנונה על הנישום החליפי, והמחוקק ציין רק אחד מהם. לדעתנו, מוסמך מנהל הארנונה לדון גם בטענה, כי לא נתקיים אחד מהתנאים האחרים שלא הוזכרו במפורש.

צמצום עקרון הייחודיות של סמכותו של מנהל הארנונה

חוק הערר קובע, כי למנהל הארנונה סמכות לדון בטענות שנקבעו בסעיף 3(א)(1) ו- 3(א)(2) לחוק הערר, וסמכות זו פורשה בפסיקה כסמכות ייחודית. מטעם זה, דחו בתי המשפט ניסיונות שונים להעלות טענות ממין אלה בהליכים אחרים שננקטו בידי הנישומים כגון תביעת השבה או עתירה לפסק דין הצהרתי בדבר אי חבותם בארנונה. כמו כן, נחסמה דרכם של נישומים שנתבעו לשלם ארנונה בהגנה שהעלתה טענות שמקומן היה בהשגה ובערר.

בצד פסקי הדין הרבים מספור שעגנו את ייחודיות הסמכות של מנהל הארנונה לדון בטענות הנ"ל, ניתנו, בשנים האחרונות מספר פסקי דין עקרוניים, אשר צמצמו את עקרון הייחודיות של סמכותו של מנהל הארנונה.

בע"א 251/90 עיריית י-ם נ' טיטלבאום, פ"מ תשנ"א ב' 427, נקבע, כי ניתן להגיש תובענה בעילה שהנישום שילם פעמיים בשל אותו נכס, או כי נפלה טעות לבלר בהודעה שנשלחה אליו. עילת תביעה זו אינה מתבססת על אחד הנימוקים המפורטים בסעיף 3 לחוק הערר, אולם לנוכח הוספת סעיף קטן 3(ב) לחוק הערר נראה, כי ניתן לכלול טענות אלו בהשגה בפני מנהל הארנונה. טעם נוסף לתוצאה זו נתמך באופיין של טענות אלו, שהן טכניות בטיבן. כוונת החוק בקיומו של מוסד ההשגה בפני מנהל הארנונה היא ליצור מנגנון יעיל ומהיר לטיפול בטעויות טכניות. אולם משהוגשה תובענה "רגילה" בשל טענות אלו, לא ניתן לדחותה מן הטעם שהפורום הנכון הוא מנהל הארנונה.

בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל בע"מ, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 213, נפסק, כי כאשר אין מחלוקת בכך שהארנונה שולמה ביתר, ראוי שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות, למרות שהנישום לא הגיש השגה למנהל הארנונה.

בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין ואח', ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 62, נדרשו המשיבים לשלם ארנונה על פי תעריף של מבנה המשמש למלאכה ולתעשייה. תב"ע משנת 1973 שינתה את ייעוד המקרקעין ממלאכה ותעשייה למגורים, והנישום נאלץ לפנות את מפעלו ולהותיר את הנכס ריק. הנישום טען, כי יש לחייבו בארנונה על פי תעריף מגורים. הרשות המקומית טענה, כי היה על הנישום להגיש השגה בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר. נפסק, כי האפשרות להגיש השגה אינה שוללת בהכרח את האפשרות לפנות לבית המשפט "במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שבפנינו."

בת"א 1408/94 דוידי נ' עיריית כרמיאל, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 386, נפסק, כי לנישום יש זכות לתבוע השבת ארנונה ששולמה ביתר למרות שלא הגיש השגה למנהל הארנונה. אפשרות זו ניתנת כאשר מתברר שהרשות המקומית טעתה בקביעת שטח הנכס.

ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ג', עמ' 111, נפסק, כי נפסק, כי לנישום יש זכות לתבוע השבת ארנונה ששולמה ביתר בטענה שהרשות המקומית התרשלה למרות שהנישום לא הגיש השגה למנהל הארנונה.

בה"פ 177223/98 אברהם פרץ בע"מ נ' עיריית חולון, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ד', עמ' 397, נפסק, כי על הרשות המקומית להשיב לנישום את הארנונה שגבתה ביתר בשל מדידה שגויה למרות שהנישום לא הגיש השגה למנהל הארנונה.

2. טענה שהיא בסמכות מקבילה מכוח דין

בסעיף 3(א)(3) לחוק הערר נקבע, כי נישום רשאי להגיש השגה בטענה כי: "הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות."

בעצם הטלת החיוב בארנונה על נישום פלוני, מציגה הרשות המקומית את עמדתה כי הוא הנישום הנכון. טענת הנישום, כי הוא אינו הנישום הנכון נוגעת לאחד מיסודות השומה, ואך טבעי הדבר, כי הדיון בסוגיה זו יהיה בסמכות מנהל הארנונה. סעיף 3(א)(3) הוסף בתיקון משנת 1993, ועד לאותו מועד הייתה מחלוקת אם סוגיה זו היא בסמכות מנהל הארנונה אם לאו, בע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב, פ"ד מה(3) 769, נפסק, כי הטענה, שאין האזרח "מחזיק" על-פי החוק, אינה נכללת בגדר העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר.

בסעיף 3(ג) לחוק הערר נקבע, כי: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

כאשר מוגשת נגד נישום תביעה אזרחית לגביית חוב ארנונה, רשאי הנישום להעלות בפני בית המשפט טענת הגנה, כי הוא אינו המחזיק בנכס. על מנת שבית המשפט ישעה לטענה זו, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:

א. הנישום לא הגיש השגה למנהל הארנונה בטענה זו. אם הוגשה הגשה כזו, מה שהוחלט בהשגה, או מה שנפסק בערר או בערעור מחייב את הצדדים. אם הוגשה השגה, ערר או ערעור, וטרם ניתנה הכרעה סופית, נוצר מצב מוזר, לפיו מנוע הנישום מלהעלות טענה זו בפני בית המשפט, אולם הרשות המקומית אינה מנועה, לכאורה, מלהמשיך בהליכי הגבייה בגין חוב שנוי במחלוקת.

לפי לשון הסעיף התנאי הראשון חל רק אם ההשגה הוגשה במועד הקבוע, כלומר תוך 90 יום מיום קבלת הודעת השומה. מה דינה של השגה שהוגשה באיחור?

אם השגה כזו נדחתה מטעמים לגופה של טענה, ולא מהטעם שהוגשה באיחור, או אז האיחור התרפא, וההחלטה בה או בערר או בערעור מחייבים את הצדדים. אם השגה כזו נדחתה מהטעם שהוגשה באיחור, או אז רשאי הנישום להעלות טענה זו בפני בית המשפט.

ב. הנישום ביקש רשות מבית המשפט להעלות טענה זו, וקיבל את רשותו. בקשה כזו צריכה להיות מפורשת במסגרת כתב ההגנה או הבקשה לרשות להגן. ודוק, עצם הגשת בקשת רשות להגן אינה כוללת בחובה בקשה להתיר את הבאת הטענה "איני הנישום" ויש לפרטה במסגרת הבקשה לרשות להגן או בבקשה מיוחדת ונפרדת.

בת"א 72/95 המ' 2386/95 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון נקבע, כי רק ברשות בית המשפט ניתן להעלות את הטענה בדבר העדר החזקה, אשר לא הועלתה בהליך ההשגה. מבקש שלא ביקש רשות בית המשפט להעלות טענה זו לא יוכל להעלותה בהליך משפטי ויש לדחותה.

בע"א 165/97 עיריית נתניה נ' דן רוברט נפסק, כי אין לשמוע טענת שמקומה היה בהשגה לפי סעיף 3(א)(3) הנ"ל כל עוד לא ביקש ולא קיבל רשותו של בית המשפט לעשות כן.

בת"א 1668/97 המ' 1457/97 זית אברהם נ' עיריית נתניה נפסק, שאין להיעתר בטענה, שמקומה היה בהשגה לפי סעיף 3(א)(3) כל עוד לא ביקש ולא קיבל את רשותו של בית המשפט להעלותה. כך אף בע"א 194/97 עיריית נתניה נ' רומני אליהו ובו נקבע כי הוראת סעיף 3(א)(3) הוא שהזכות להישמע בטענה האמורה מותנית ברשות בית המשפט.

בת"א 2987/95 עיריית חיפה נ' אברהם שמיר נפסק, כי נתבע שלא ביקש רשות להעלות טענה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, לא ישמע בה.

בת"א 215/96 המ' 949/96 נגר נ' עיריית נתניה קובע בית המשפט כי בסעיף 3(ג) הנ"ל נתן המחוקק הזדמנות נוספת למבקש אשר לא השיג על השומה, אך זאת בכפוף לרשות בית המשפט בנסיבות מצדיקות.

טעות בזיהוי הנישום

נישום רשאי להשיג בטענה, כי הוא אינו המחזיק בנכס, אלא אדם אחר הנושא אותו שם או שם דומה, וכי החיוב שהופנה כלפיו מקורו בטעות.

נישום שחדל להחזיק

בע"א 177/60 ציגלר נ' עיריית י-ם, פ"ד יד 1938, טען הנתבע, כי אדם אחר מחזיק בנכס, וכי הוא החייב בתשלומי הארנונה. נקבע, כי כל עוד רשום הנכס בלוח השומה על שם אדם מסוים, יהיה הוא ואך ורק הוא אחראי לתשלום הארנונה אפילו נמצא, כי לאמיתו של דבר אדם אחר מחזיק בנכס.

סעיף 325 לפקודה מטיל חובה על מי שחדל להחזיק בנכס, להודיע לעירייה על הפסקת החזקתו. כל עוד לא קיים המחזיק את חובתו, ולא הודיע כי חדל להחזיק, הוא חייב בארנונה.

החזקה בידי תאגיד

נישום רשאי להשיג בטענה, כי המחזיק בנכס אינו הוא אישית, אלא שותפות בה הוא שותף, או תאגיד שיש לו אליו קשר ישיר או עקיף. העובדה, כי המשיג נמצא בנכס ועובד בו, אינה הופכת אותו בהכרח למחזיק.

החזקה משותפת

נישום רשאי להשיג בטענה, כי הוא מחזיק בחלק מהנכס, וכי בחלק האחר נמצא מחזיק אחר. במקרה זה ניתן לפצל את הנכס לשתי יחידות שומה. יש לאבחן טענה זו מטענה נגד שטח הנכס.

3. טענות שאינן בסמכות מנהל הארנונה

הטענות שאינן בסמכותו של מנהל הארנונה מפורטות בסעיף 3(ב) לחוק הערר. בסעיף זה נקבע, כי מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות.

טענת אי החוקיות כוללת בחובה גם טענה של אי סבירות תעריף בצו הטלת הארנונה, ואף היא אינה בסמכותו של מנהל הארנונה וועדת הערר.

לא ברור, אם סעיף זה בא להסיר ספקות בשאלת סמכותו של מנהל הארנונה או שהוא נועד להביא לשינוי בדין הנוהג. נראה, כי הביטוי "אי חוקיות" כולל טענות כגון: כשירות הפורום של מועצת הרשות המקומית, שהטילה את הארנונה בצו; קביעת צו ההטלה במועד הקבוע בחוק; הטלת ארנונה על אדמת בנין; קביעת תעריפי ארנונה שלא בהתאם לשיעורים המרביים והמזעריים. טענות ממין זה הן טענות כנגד תהליך החקיקה, אשר נעשה בהיעדר סמכות או בחריגה מסמכות. טענות אלו אינן בסמכותו של מנהל הארנונה.

לדעתנו, גם לפני התיקון האמור, לא הייתה למנהל הארנונה סמכות לדון באי חוקיות של צו ההטלה. מנהל הארנונה הוא עובד, הכפוף להחלטות מועצת העירייה, ופקודת העיריות לא התכוונה לאפשר לו לבטל קביעה על-פי דין של מועצת העירייה או להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. פסקי הדין אחדים התמודדו בסוגיה זו, ולא ניתן למצוא בהם עמדה ברורה.

בטרם הוסף סעיף קטן 3(ב) לחוק הערר, הקובע מהן הטענות שאינן בסמכות מנהל הארנונה, נעשו מספר ניסיונות להרחיב את סמכות מנהל הארנונה. בע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עיריית נתניה, פ"ד כ(2) 234, נדונה בפני חמישה שופטים שאלת הסמכות של ועדת הערר לדון בחוקיות הארנונה. שאלה נוספת, אשר נדונה הייתה האם מוסמך בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור לדון בחוקיות הארנונה, או שמא מוקנית סמכות זו רק לבית המשפט הגבוה לצדק. חמשת השופטים נחלקו בדעותיהם. השופטים ויתקון וזוסמן סייגו את זכותה של ועדת הערר לדון בחוקיות הארנונה. השופט ברנזון פסק:

"דעתי היא שעקב פירוט הטעמים בסעיפים 290 ו291- לפקודת העיריות, שניתן לבסס עליהם ערר על שומת נכסים על ידי ועדת השומה, לא נשללת האפשרות לכלול בערר גם שאלות אחרות הנוגעות לסמכות הוועדה ולחוקיות השומה. ממילא מותר לכלול בערעור לפני בית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר, כל השאלות שנתעוררו בפניה, לרבות כל שאלה הנוגעת לסמכותה היא ולחוקיות פעולותיה ובאופן כזה להגיע בהליך אחד לפתרון כל השאלות הקשורות בשומה, הענייניות והצדדיות גם יחד."

הגישה המצמצמת באה לידי ביטוי גם בבג"צ 764/88, 1437/90, 1985 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793 השופט ד' לוין קבע:

"סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש. אם זהו הדין בסמכותו של מנהל הארנונה, ממילא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר והשופט המחוזי, שכן אלו מהוות ערכאות ערעור על החלטותיו של הנ"ל. מכאן שבסוגיות אלה יכול בעל הדין לעתור בפנינו ובסמכותנו, כבית משפט גבוה לצדק, לדון בענין ולהעניק סעד".

גישת הפרשנות המצמצמת אומצה על ידי בית המשפט אף בה"פ 782/93 אלקנית פיתוח בע"מ נ' עיריית נתניה שם קבע בית המשפט, כי הדיון בשאלות האם מעברים בקניון נכללים בהגדרת מושג "רחוב", ולפיכך פטורים מארנונה, האם השטחים כלל לא נכללים בצו הארנונה והאם החיוב שהוטל, הוטל בניגוד לדיני ההקפאה אינו נכלל בסמכות מנהל הארנונה, שכן סמכות מנהל הארנונה מצומצמת ומוגדלת לנושאים עובדתיים טכניים ברורים בלבד.

בבג"צ 129/84 פרופיל חן בע"מ נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד לח(4) 413 ביקשה העותרת מבית המשפט הגבוה לצדק להצהיר, כי הרשות המקומית חרגה מסמכותה, כשהטילה ארנונה כללית על אדמת בנין. הרשות המקומית טענה, שהיה על הנישום להשיג על החיובים בפני מנהל הארנונה ולא לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק, לפני שמוצו כל הדרכים האלטרנטיביות. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי לא שוכנע שלעותרת היה סעד אלטרנטיבי.

בת"ה 1721/94 מאיר שטרית נ' עיריית חיפה נקבע, כי מקום בו נקבעה בחוק דרך מסוימת לתקוף החלטה מינהלית, יש לפעול על פיה ואין לעקוף אותה ע"י פניה לבית המשפט. הטעם להלכה הוא, עיקרון הסופיות בהחלטות מנהליות בענייני מסים, היטלים וכדומה, לכן טענות התובע הנוגעות לסוג הנכס, גודל הנכס, השימוש בו וכיו"ב, טענות שבמסגרת החוק מקומן בהליכי חוק הערר בלבד, ואין הוא יכול לעקוף דרך זו ע"י פניה לבית משפט בבקשה לקבלת סעד הצהרתי.

בהמ"פ 798/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עיריית קריית אתא ואח' כפרה המבקשת בעצם סמכות העירייה להטיל עליה ארנונה וטענה, כי ארנונה הוטלה עליה שלא כדין. בית המשפט קבע, כי בטענות מסוג זה אין מנהל הארנונה מוסמך לדון והעניין הינו בסמכות בית המשפט הרגיל.

בה"פ 1082/95 פלסים חב' לפיתוח ולבניין בע"מ נ' מועצה מקומית מודיעין שב וקבע בית המשפט כי יש לפרש את סמכות מנהל הארנונה כסמכות ייחודית לדון בטענות על פי סעיף 3 לחוק, "באופן דווקני ומצמצם", ולכן מנהל הארנונה חסר כל סמכות לדון "בשאלה המהותית לעניין עצם סמכותה החוקתית והמהותית של המועצה להטיל ארנונה על נכסים, סמכות הנתונה כאמור לביהמ"ש". אסמכתא לגישה זו מצא בית המשפט בכלל לפיו במקרה של ספק, יש לפרש חוקים פיסקליים לטובת הנישום.

האם רשאי מנהל הארנונה לדון בטענה אשר לפיה החיוב פגום ופסול, לנוכח דיני ההקפאה? בכך דן בית המשפט בהמ' 9207/90 ויטה מזון בע"מ נ' עיריית בני ברק וקבע, כי סעיף 3 לחוק אינו עוסק בעניין זה כלל ועיקר, ולפיכך אין למנהל הארנונה סמכות לדון בו.

בע"ש 28/91 גבאי נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים טענו המערערים, כי העירייה טעתה בסווגה את האזור בו מצויות דירות שבבעלותם כאזור מיוחס. נפסק, כי סמכותו של מנהל הארנונה היא לדון בהשגה על אי-התאמה בין מקום הימצא הנכס, מבחינת האזור, לבין מקומו כפי שצוין בהודעת השומה. החוק אינו מסמיך את מנהל הארנונה לדון ב"אי-התאמה" בין איכותו של האזור, כפי שנקבע בשומת הארנונה, לבין "איכותו האובייקטיבית" של מקום הימצא הנכס.

בע"א 216/90 נכס באזור תעשיה עטרות נ' עיריית ירושלים הושארה בצריך עיון השאלה, האם פסילת החלטת המועצה בנוגע לסיווג נכסים, הנגועה באי סבירות קיצוני, היא בסמכות ועדת הערר. מדברי השופט בזק עולה, כי אין בסמכות הוועדה לדון בשאלות הכרוכות בטענות משפטיות מסובכות. בכך ייפגם המנגנון המהיר לפתרון הבעיות אותו רצה המחוקק להקים.

בע"ש 101/94 המוסד לביטוח לאומי נ' מנהל הארנונה בעיריית טבריה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 233 נדון סיווגו של ארכיב הנמצא במרתף. בשנת הכספים 1987/8 חויב הארכיב על פי סיווג "מחסנים אחרים". בשנים הבאות הייתה החמרה בקריטריונים שנדרשו לצורך סיווג זה, והארכיב סווג כ"משרדי ממשלה, מוסדות ציבור, חברות בת ממשלתיות, מוסד לביטוח לאומי, מוסדות ממשלה ותאגידים ממשלתיים". נטען, כי שינוי ההגדרה אשר הביא להעלאה בתעריף הארנונה לגבי הארכיב, היה בניגוד לדיני ההקפאה. ועדת הערר קבעה, שאין בסמכותה לדון בטענה זו. בית המשפט המחוזי פסק, כי הטענה שהועלתה היא בדבר חריגה מסמכות וקביעת קריטריונים אחרים מאלה שהיו נהוגים קודם לכן, בכדי לעקוף הוראות דיני הקפאה. למרות שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר בצורה רחבה, לא ניתן לראות טענה כזו במסגרת המונח "נפלה טעות בציון סוג הנכס בהודעת התשלום". לגופו של עניין נקבע, כי השינוי האמור היה בניגוד לדיני ההקפאה, ותרופתו של המערער היא בפניה לבג"צ.

על ההלכה האמורה שב בית המשפט בע"ש 227/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מנהל הארנונה, עיריית תל-אביב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ג', עמ' 401, וקבע, כי "לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בטענת המערער לפיה קיימת סתירה בין הוראות הצו לבין הוראות חוק ההסדרים תשנ"ג ותקנות 1995."

בע"ש 5032/99 חברת שיקרצי תעשיות (1995) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה, נפסק, כי סוגיית חוקיות צו הטלת הארנונה אינה מסוג העובדתי הטכני של נושאים נידונים במסגרת חוק הערר.

בעקבות הקמת בתי המשפט המנהליים, הסמכות לדון בטענה של אי חוקיות הגדרה או תעריף בצו הטלת הארנונה נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעתירה המוגשת בפניו. תקיפה כזו יש להגיש בדרך של עתירה. ניתן להעלות טענה כזו גם בתקיפה עקיפה כהגנה מפני תביעה כספית לתשלום חוב ארנונה, או בהתנגדות לגבייה מנהלית של חוב הארנונה.

לעתים, מוגשת השגה בטענה של אי חוקיות תעריף או הגדרה בצו הטלת הארנונה, והיא נדחית מטעם של חוסר סמכות או נדחית לגופו של עניין. הערר נדחה אף הוא, והנישום מערער על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ראה ע"ש 28/90 אגד בע"מ נ' עיריית דימונה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 393). לבית משפט זה יש סמכות לדון בטענת אי החוקיות, אולם יש להיכנס לשעריו דרך שער העתירה ולא דרך שער הערעור.

למרות זאת, דנו בתי המשפט המחוזיים בטענה של אי חוקיות כאשר זו הועלתה בפניהם בערעור על החלטת ועדת הערר, וזאת מבלי שדנו בשאלת הסמכות, ע"ש 28/94 מפעלי ים המלח נ' עיריית באר שבע, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 229.

הרחיק לעשות בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעור על החלטת ועדת ערר, וקבע שלמנהל הארנונה ולוועדת הערר יש סמכות לדון בטענת אי חוקיות הנוגעת לטענות הכלולות בסעיף 3(א) לחוק הערר, ע"א 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ.

4. טענות שלגביהן לא הוקנתה ולא נשללה סמכות מנהל הארנונה

מלבד כל מיני הטענות שהובאו לעיל, אלה שבסמכות מנהל הארנונה ואלה שאינן בסמכותו, קיימות טענות נוספות שניתן באמצעותן להתנגד לשומת הארנונה.

השאלה היא, האם למנהל הארנונה יש סמכות לדון בטענות ממין אלה למרות שסמכות כזו לא הוענקה לו במפורש בחוק הערר?

פעמים רבות עלתה בפני בתי המשפט השאלה, האם רשימת העילות הקבועות בסעיף 3 לחוק הערר היא רשימה סגורה, או האם ניתן להשיג בפני מנהל הארנונה גם בטענות אחרות. היו שפרשו את הסמכות בצמצום והיו שפרשוה בהרחבה.

הפירוש המצמצם

דוגמה לפירוש המצמצם ניתן למצוא בע"ש 33/85 תעשיות אבן סיד נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית מטה יהודה, פ"מ תשמ"ז(א) 14 שם נפסק, כי הטענות, שעליהן ניתן להשיג בפני מנהל הארנונה, מפורטות בסעיף 3 לחוק. "מכלל הן אתה שומע לאו" לעניין טענות אחרות. נפסק, כי חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא בסעיף 6(ג) לחוק הערר, הקובע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא סופי ולא ניתן לערער עליו. מגבלה זו מחייבת פירוש דווקני ומצומצם. הדעת אינה נותנת, שנושאים משפטיים רחבי עניין והיקף יעמדו לביקורת בית המשפט פעם אחת בלבד ובפני דן יחיד.

בה"פ 9207/90 ויטה בע"מ נ' עיריית בני ברק, חויבה הנישומה עד לשנת הכספים 1988 בארנונה לפי השיטה הישנה, שהייתה סיווג נכסים על פי שימושה הספציפי של כל יחידה בנכס. בשנת הכספים 1989 חויבה הנישומה על פי השיטה החדשה - חיוב כל הנכס על פי סיווג אחיד על פי המטרה העיקרית של הנכס ללא הפרדה ליחידות. הנישומה טענה, כי השינוי נוגד את דיני ההקפאה. העירייה טענה, כי היה על הנישומה היה להגיש השגה, ומשלא עשתה זאת אין היא יכולה לבקש סעד בבית המשפט. נפסק, כי טענת המבקשת אינה נופלת בגדר אף אחת מהחלופות שבסעיף 3 לחוק הערר, ועל כן בית משפט השלום הוא הערכאה המתאימה, והמרצת פתיחה היא הדרך הדיונית הנכונה.

בערר מס' 211/94 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, נדון אי התאמתה של החלטת מועצת העירייה המטילה ארנונה לתקנות ההסדרים לשנת 1994. נקבע, כי אין לוועדת הערר סמכות לדון בנכונות, בחוקיות ובהתאמת ההחלטה של מועצת העיר לחוק, שהוא מקור סמכותה.

בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה-נסיונל חב' ישראלית לביטוח בע"מ, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 213, קבע בית המשפט, כי אין בחוק הערר הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית.

בה"פ 598/94 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיריית חיפה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 289, קבע בית המשפט, כי הסמכות של מנהל הארנונה וועדת ערר מצומצמת ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים וברורים בלבד. אין הגורמים האמורים מוסמכים לדון בפרשנות חוק. "סיווגם של נכסי המבטח כ"משרד" או כ"נכס אחר", כהגדרתם בהוראות הדין הרלוונטיות, היא שאלה של פרשנות חוק, וככזו אינה נכנסת לד' אמותיו של סעיף 3 לחוק הערר."

בע"ש 101/94 המוסד לביטוח לאומי נ' מנהל הארנונה בעיריית טבריה נדון סיווגו של ארכיב הנמצא במרתף. בשנת הכספים 1987/88 חויב הארכיב על פי סיווג "מחסנים אחרים". בשנים הבאות הייתה החמרה בקריטריונים שנדרשו לצורך סיווג זה, והארכיב סווג כ"משרדי ממשלה, מוסדות ציבור, חברות בת ממשלתיות, מוסד לביטוח לאומי, מוסדות ממשלה ותאגידים ממשלתיים". נטען, כי שינוי ההגדרה גרם להעלאה בתעריף הארנונה לגבי הארכיב בניגוד לדיני ההקפאה. ועדת הערר קבעה, שאין בסמכותה לדון בטענה זו. בבית המשפט המחוזי נקבע, כי למרות שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר בצורה רחבה, לא ניתן לראות טענה כזו במסגרת המונח "נפלה טעות בציון סוג הנכס בהודעת התשלום". השינוי האמור היה בניגוד לדיני ההקפאה, אך תרופתו של המערער היא בפניה לבג"צ. על הלכה זו שב בית המשפט בע"ש 227/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מנהל הארנונה, עיריית תל-אביב, וקבע, כי "לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בטענת המערער לפיה קיימת סתירה בין הוראות הצו לבין הוראות חוק ההסדרים תשנ"ג ותקנות 1995."

בה"פ 181/98 ישראל זהבי נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ד', עמ' 356, עתר המבקש לביטול חיוב בארנונה של "קרקע תפוסה - דירה בבנייה". הרשות המקומית טענה, כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בבקשה לנוכח חוק הערר. נפסק, כי סמכות מנהל הארנונה היא מצומצמת ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים וברורים בלבד. במקרה זה נידונה שאלה עקרונית של יצירת סיווג חדש לנכס, ולכן הסמכות נתונה לבית המשפט ולא למנהל הארנונה.

בע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב, פ"ד מה(3) 769, נפסק, כי טענה בדבר ערך שכירות אפסי של הנכס נשוא הארנונה אינה נכנסת לאף אחת מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר.

בע"ש 109/00 חברת יאיר ש. שיווק בע"מ נ' עיריית חדרה נקבע, כי סעיף 3 לחוק הערר קובע עילות מוגדרות שבהן רשאית ועדת הערר לדון, ואלה אינן כוללות את הטענה, כי צו הארנונה של רשות מקומית עומד בניגוד לחוק ההסדרים ותקנותיו, או את הטענה, כי הצו בלתי סביר.

הפירוש המרחיב

גישה מרחיבה לסמכותו של מנהל הארנונה ננקטה בע"ש 294/84 מנהל הארנונה שליד עיריית תל אביב נ' עטרת חבקוק בע"מ, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 251. הנישומה השיגה על ארנונה, ומשנדחתה, עררה לוועדת הערר וטענה, בין היתר, כי אין היא מחזיקה בנכס נשוא הארנונה, ולכן, אין לוועדת הערר סמכות לדון בטענה זו. ועדת הערר קיבלה את עמדת הנישומה, וקבעה:

"תהא זו מסקנה בלתי נסבלת אם אזרח לא יוכל לטעון בפני הוועדה שההודעה איננה צריכה להתייחס כלל אליו. פירוש הדבר יהיה שליחתו אוטומטית לערכאות משפטיות אחרות על ההוצאה ועל הכרוך בכך וכל היתר. נראה שלא נשרת את העניין, את מטרות החוק והתקנות".

השופט וינוגרד דחה את הערעור ופסק:

"אני מרשה לעצמי, בכל הענווה הראויה, להציע שכל עוד לא פרש המחוקק - כפי שהצעתי שיעשה מפורשות - את סמכות הוועדה לבחון את יסוד החיוב בארנונה על ידי העירייה, תיחשב סמכות זו כסמכות טבעית של הוועדה, הנובעת ממסגרת הסמכויות שהוענקו לה על ידי המחוקק, בחוק הרשויות המקומיות הנ"ל. אף אני סבור שאין לפרש חוק בדרך שתביא למבוכה לאזרח ושתגרום להתרוצצותו בענין חיוב במיסים על פני ערכאות שונות."

ראוי לציין, כי עניין זה התברר בפני בית המשפט לפני שסמכויותיו של מנהל הארנונה הורחבו בחקיקה, וכיום הוא מוסמך לדון בטענה "איני הנישום".

בע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עיריית נתניה, פ"ד כ(2) 234, נידונה בפני חמישה שופטים שאלת הסמכות של ועדת הערר לדון בחוקיות הארנונה. סעיף 290 לפקודת העיריות, הגביל את העורר לשתי טענות, הנוגעות לגובה המס. סעיף 290 הנ"ל בוטל, ובמקומו בא חוק הערר. בית המשפט העליון דן בשאלות: האם ועדת הערר מוסמכת לדון בחוקיותה של הארנונה והאם בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, מוסמך לדון בחוקיות הארנונה, או שמא, סמכות זו ניתנה רק לבית המשפט הגבוה לצדק. השופט ברנזון פסק:

עקב פירוט הטעמים בסעיפים 290 ו291- לפקודת העיריות, שניתן לבסס עליהם ערר על שומת נכסים על ידי ועדת השומה, לא נשללת האפשרות לכלול בערר גם שאלות אחרות, הנוגעות לסמכות הוועדה ולחוקיות השומה. ממילא, מותר לכלול בערעור בפני בית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר, את כל השאלות שנתעוררו בפניה, לרבות כל שאלה, הנוגעת לסמכותה היא, ולחוקיות פעולותיה ובאופן כזה להגיע בהליך אחד לפתרון כל השאלות הקשורות בשומה, העניניות והצדדיות גם יחד.

בבג"צ 579/85 יקב הגליל בע"מ נ' המועצה המקומית טירת הכרמל, פ"ד מ(1) 608, נקבע, שיש לברר בפני ועדת הערר טענות משניות בעניין תקפות צו הארנונות בצוותא עם הטענה העיקרית בדבר השימוש בקרקע.

בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 117, פסק השופט שמגר, כי יש לפרש את האמור בסעיף 3 לחוק הערר באופן רחב ככל האפשר, שכן יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה. מן הנכון לאפשר לאזרח, ככל האפשר, ככל שהדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלוונטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת, יימצא האזרח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח טענותיו לפי ערכאה שיפוטית, היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המנהלית תחת שבט הביקורת. מעמדה של הלכה זו אינו ברור לאור תיקון החוק. המחוקק דחה את המגמה העולה מפסק דין זה.

בע"ש 43/89 המועצה המקומית עומר נ' מנהל הארנונה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 356, נדונה השאלה, האם בניין שנמצא בשלבי הקמה וטרם הושלם, איננו "בניין" אלא "אדמת בניין" ועל כן, פטור מארנונה. לעניין הסמכות פסק בית המשפט, כי "יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר... לו הייתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה". נפסק, כי בניין בהליכי בנייה הוא "אדמת בניין".

בע"ש 28/90 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית דימונה ואח', ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 393, טענה הנישומה, כי הנכסים שחויבו באותה שנה בארנונה לא חויבו מעולם לפני כן, וכי לפי דיני הקפאה אסור היה להשית בגינם ארנונה. נפסק, כי ראוי ליתן פרשנות מרחיבה לאמור בסעיף 3 לחוק, בכל הנוגע לטעמי התקיפה המנויים בו, ויש לקבל את הגישה המרחיבה ולראות את הערעור כבא בגדרו של סעיף 3 לחוק.

בע"א 95/92 איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ נ' עיריית חיפה, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 530, נידון היקף סמכות מנהל הארנונה לפי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. בית המשפט פסק כי המילים "השימוש בו" שבסעיף, מכילות בקרבן התייחסות הן למהות השימוש בנכס והן לטיבו של המשתמש. בכך אימץ בית המשפט את גישת הפירוש המרחיב.

בע"ש 656/94 אולימפיה אוטו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 319, שב בית המשפט ואימץ את גישת הפרשנות המרחיבה לסעיף 3 לחוק, תוך שנעזר לצורך כך בדברי הכנסת. השאלה שהתעוררה במקרה זה הייתה, האם שינוי שיטת חישוב הארנונה, אשר הביאה בעקבותיה שינוי בגובה המס, נכללת במסגרת סמכות מנהל הארנונה.

"שיטת חישוב הארנונה משפיעה ישירות על גודל הנכס ולמעשה היא הקובעת אותו. לא ניתן לדבר על גודל של נכס מבלי לדבר על שיטה בה מחשבים גודל זה... המבקשת השיגה... על טעות בשיטת חישוב השטחים... ולמשיב הייתה סמכות לדון בהשגה זו מכוח הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק."

בה"פ 6150/90 גבאי נ' עיריית י-ם, קבעו צווי הטלת הארנונה של משיבה, כי שטחי מרפסות יכללו בשטח דירה. העירייה גילתה, כי עקב טעות נמנעה מלחייב את שטחי המרפסות בארנונה, והחלה לחייבן מעת הגילוי ואילך. המבקש טען, כי העירייה לא הייתה רשאית להעלות את סכום הארנונה מעל לשיעור ההעלאה המותר בדיני ההקפאה. המשיבה טענה, כי הנושא בסמכות מנהל הארנונה. בית המשפט קיבל את הטענה. הטעות הנזכרת בפסקה 3(א)(2) לחוק הערר יכולה להיות גם טעות משפטית. נמצא, כי טעות משפטית של הרשות בעניין קביעת הגודל וסוג הנכס אף היא בין העניינים בהם מוסמך מנהל הארנונה לדון. נקבע, שהתביעה אינה בסמכות בית המשפט, והיא נדחתה.

בה"פ 793/94 רון רהב נ' עיריית חיפה, קבע בית המשפט, כי משום שהעילות המנויות בסעיף 3(ב) לחוק הערר, אינם בסמכותו של מנהל הארנונה, כל העילות האחרות שלא הוצאו מסמכותו של מנהל הארנונה נתונות הן למנהל הארנונה והן לבית המשפט.

לדעתנו, העילות שהן בסמכותם המקבילה של מנהל הארנונה ושל בית המשפט הן כל העילות הנותרות, קרי כל העילות, שאינן בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה, וכל העילות, שאינן כלולות בסעיף 3(ב) לחוק הערר. הכוונה היא לאותם נושאים, המצויים בסמכותו הטבועה של מנהל הארנונה, ואשר אינם כלולים במנין הנושאים הנזכרים בסעיף 3 לחוק הערר, ואינם בסמכותו הייחודית. יש להעדיף את עמדת הפסיקה, שהרחיבה את סמכויותיו של מנהל הארנונה, ואת עמדת הפסיקה, אשר צימצמה את סמכותו של מנהל הארנונה רק לנושאים של תקיפת המעשה המינהלי של מועצת הרשות המקומית, על פני הפסיקה, ששמה את העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר כחומת יריחו, בבחינת אין יוצא ואין בא. נמצא, כי ניתן לתקוף בפני מנהל הארנונה בהשגה כל מעשה של אגף החיובים והשומות של הרשות המקומית, הקשורים בהודעת השומה של הארנונה.

בבג"צ 129/84 פרופיל חן בע"מ נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד לח(4) 413, ביקשה העותרת מבית המשפט הגבוה לצדק להצהיר, כי הרשות המקומית חרגה מסמכותה, כשהטילה ארנונה כללית על נכסים שהינם "אדמת בנין". בית המשפט דחה את טענת הרשות המקומית, שלפיה היה על הנישום להשיג על החיובים בפני מנהל הארנונה, ולא לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק לפני שמוצו כל הדרכים האלטרנטיביות.

בע"א 95/92 איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ נ' עיריית חיפה, תבעה המערערת השבת כספים ששילמה ביתר, בהתאם לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ1980-. בית המשפט הביע דעתו, כי אין לראות בסעיף 6 לחוק האמור "פתיחת פתח עצמאי חילופי לפנייה לבית המשפט, תוך דילוג על דרך ההשגה הקבועה בסעיף 3 לחוק הערר."

פטורים והנחות

פקיד השומה של הרשות המקומית קובע את שומת המס. הזכות להעניק הנחות ופטורים מארנונה מוקנית בפקודת הפטור, בחוק הפטור ובתקנות ההנחה.

כאשר נישום מבקש הנחה או פטור מארנונה ובקשתו נדחית, עולה השאלה האם למנהל הארנונה יש סמכות לדון בהשגה על הסירוב?

כך למשל, כאשר נישום מגיש בקשה להנחה לוועדת ההנחות לפי תקנות ההנחה, והוועדה דוחה את בקשתו. כך למשל, כאשר נישום מגיש בקשה לפטור בגין נכס ריק, ופקיד השומה של הארנונה דוחה את בקשתו.

בה"פ 3361/88 מאיר יולביץ נ' עיריית ירושלים, נקבע, כי מנהל הארנונה הוסמך על פי חוק הערר לטפל בהשגות הנובעות מעילות מצומצמות ביותר, שפורטו בסעיף 3 לחוק, ואף אחת מעילות אלו אינן מסמיכות אותו לדון בפטורים מארנונה לעניין פקודת מסי עירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938.

בה"פ 795/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עיריית קריית אתא ואח', שם פנתה קופת חולים בבקשה לקבלת סעד הצהרתי לפיו היא פטורה מארנונה בהתאם לפקודת הפטור. בית המשפט דחה את טענת העירייה לפיה היה על קופת החולים להגיש השגה למנהל הארנונה -

בטענות מסוג זה אין מנהל הארנונה או גוף עירוני כלשהו מוסמכים לדון... בית משפט זה מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, הקובע את הפרשנות הנכונה של החוק או אם המצב העובדתי הינו ככזה, בו יש להחיל פטור כמו בענייננו או שמא אין להחילו.

לתוצאה שונה הגיע בית המשפט בת"א 902/92 חיימוביץ נ' עיריית חיפה, ונקבע, כי לוועדת הערר יש סמכות לדון בטענת הנישום שמגיע לו פטור לפי סעיף 3(ב) לפקודת הפטור.

בבג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך בע"מ נ' עיריית תל אביב, נדחתה עתירת העותרת מבלי לדון בה לגופה. נקבע, שטענת העותרת לזכאות לפטור לפי סעיף 5 לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938, נכנסת בגדר סעיף 3 לחוק הערר. לעותרת היה סעד חלופי, והיה עליה לפנות למנהל הארנונה.

בע"ש 318/94 אגד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה, נקבע כי ועדת הערר מוסמכת לדון בעילת פטור לפי פקודת הפטור.

בת"א 43853/94 המ' 126968/94 עצמה נ' עיריית תל אביב, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ב', עמ' 532, טענה המבקשת, שחל עליה הפטור למתקני ספורט, הקבוע בסעיף 5(ח) לפקודת הפטור. נקבע, כי מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים באשר לשימוש בנכס, טענה זו אינה נופלת בגדר אף אחת מהחלופות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר, לכן, פתוחה בפני המבקשת האפשרות להעלות טענה זו בבקשת רשות להתגונן. בע"ש 247/98 מנהל הארנונה עיריית תל-אביב - יפו נ' "עוצמה" - המרכז לאגודות ספורט עצמאיות, דן בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת ועדת הערר לגופה של טענת הפטור. נמצא, כי מנהל הארנונה וועדת הערר היו מוסמכים לדון בסוגיית הפטור לפי פקודת הפטור.

בע"ש 2998/00 קופת חולים מאוחדת נ' המועצה האזורית מטה יהודה, נקבע, כי נושא ההנחות והפטורים הוא בתחום סמכותו של מנהל הארנונה. השאלה האם יש ליתן לנישום פטור לפי סעיף 5 לפקודת הפיטורין היא שאלה הנוגעת לשימוש בנכס. "בירור עובדה זו אינו כרוך בהכרעה בשאלה עקרונית ולפיכך מצוי בתחום סמכותו של מנהל הארנונה".

מצינו, כי בתי המשפט לא היו עקביים בפסיקתם למי הסמכות לדון בטענת הנישום בדבר אי מתן פטור מארנונה. חלק שללו את סמכותו של מנהל הארנונה ואחרים שללו את סמכותו של בית המשפט. לדעתנו, מתן הנחה ופטור הוא חלק ממעשה השומה, ולפיכך זו טענה בדבר אי מתן הנחה או פטור עשויה להיות גם בסמכותו של מנהל הארנונה וגם בסמכות בית המשפט. הנישום רשאי לבחור באחת משתי הערכאות האלה, ולא ראוי לשלול את סמכותה של אחת מהן.

שומה שהוצאה בגין שנים קודמות

לעתים מוציאה רשות מקומית שומת ארנונה בגין שנים קודמות. השאלה המתעוררת במקרה כזה היא: האם למנהל הארנונה יש סמכות לדון בהשגה של הנישום, כי שומה כזו הוצאה ללא סמכות?

בה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, נפסק, כי טענות הנוגעות לתיקון למפרע של שומות ארנונה וכן טענות בדבר מועד החיוב בריבית והפרשי הצמדה אינו נופל לכאורה בגדר הוראת סעיף 3 לחוק הערר, ולפיכך לבית המשפט יש סמכות לדון בהן.

בעת"מ 2349/04 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' עיריית עכו, פסק בית המשפט, כי למנהל הארנונה ולוועדת הערר יש סמכות לדון בתוקפן של שומות ארנונה שהושתו בגין שנים קודמות. הלכה דומה נפסקה גם בעת"מ 2271/04 חברת ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית קרית אתא. ראוי לציין, כי בשני המקרים האלה הגישו הנישומים השגה למנהל הארנונה ובמקביל עתרו גם לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

הסוגיות העולות בהקשר לתוקפה של שומת ארנונה שהושתה בגין שנים קודמות הן סוגיות משפטיות מובהקות, וההכרעה בשאלה זו מצריכה להיזקק לפרשנות של פסקי דין רבים ולא עקביים. מנהל הארנונה אינו נדרש להיות בעל השכלה משפטית, וכך גם יו"ר ועדת הערר וחבריה. בהיעדר השכלה משפטית אין לוועדת הערר את הכישורים הדרושים לדון ולהחליט בשאלות משפטיות מובהקות אלה. לדעתנו, כל עוד לא ישונו דרישות החוק בדבר כישוריהם של יו"ר ועדת הערר וחבריה, אין כל טעם להקנות להם סמכות זו. ברי, כי כל החלטה שתתקבל בוועדת הערר תגיע לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בשער הערעור במקום בשער העתירה.

מדיניות הרשות המקומית בהשתת השומה וטענת אפליה פסולה

לעתים, משיתה רשות מקומית ארנונה על נישום פלוני בגין שימוש מסוים שהוא עושה בנכס שבהחזקתו, ואינה משיתה ארנונה על נישומים אחרים העושים אותו שימוש בנכסים שבהחזקתם. כך למשל, רובן של הרשויות המקומיות ככולן אינן משיתות ארנונה בגין חנייה לרכב פרטי של דירת מגורים. במקרה כזה, יכול הנישום להעלות טענה, כי שומת הארנונה שהושתה עליו בגין חנייה לרכב פרטי נגועה באפליה פסולה.

השאלה היא, למי יש סמכות לדון בטענהכזו?

סוגיה זו היא סוגיה משפטית מובהקת, והדעת נותנת, כי ראוי שהיא תועלה בפני בית המשפט המחוזי בעתירה מנהלית.

לצד טענה זו יכול הנישום להוסיף ולטעון, כי אי השתת ארנונה בגין שימוש פלוני על כלל הנישומים, מלמד על המדיניות של הרשות המקומית בדבר הפירוש הנכון שיש ליתן לצו הטלת הארנונה. אפשר שטענה זו ראוי להעלות בפני מנהל הארנונה, ומתחדדת השאלה מהו המותב הראוי לדון בשתי הטענות המועלות בעת ובעונה אחת.

לעתים, רשות מקומית אינה משיתה ארנונה על כל הנישומים בגין שימוש מסוים שהם עושים בנכסים שבהחזקתם. לאחר שנים רבות של מדיניות זו, משיתה הרשות המקומית ארנונה על כל הנישומים למרות שלא חל כל שינוי בשימוש שהם עושים בנכסים שבהחזקתם. במקרה כזה, יכולים הנישומים להעלות טענה, כי השינוי במדיניות הרשות המקומית נוגד את דיני ההקפאה, וכי עליה להיזקק לאישורם של שר הפנים ושר האוצר.

השאלה היא, למי יש סמכות לדון בטענה כזו?

סוגיה זו היא סוגיה משפטית מובהקת, והדעת נותנת, כי ראוי שהיא תועלה בפני בית המשפט המחוזי בעתירה מנהלית.

חזרה לספריה הראשית


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. ארנוננה פטור לנכים   מאת: שי שרה    10/9/2005
  2. שם מחזיק   מאת: שי שרה    10/9/2005
  3. תשובה לשרה   מאת: הנריק רוסטוביץ    12/9/2005
  4. תודה לעו"ד רוסטוביץ   מאת: שרה שי    13/10/2005
  5. אותו עסק שומה שונה   מאת: דורון    16/4/2008
  6. הוספת מטרים לדירה   מאת: יפית    3/9/2008









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן