ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/11/2019
גרסת הדפסה

מלאימים קרקעות של קורבנות שואה

קרקעות של קורבנות שואה מחוייבות במיסים שנתיים, המנופחים באופן מלאכותי. כך, באופן שיטתי, מועברות קרקעות לרשות המדינה וכביכול הכל חוקי. מצמרר!!

מאת: שבתאי  עזריאל  

26/6/2005

בשנת 1996 הוקמה עמותת "נפגעי מס רכוש" (נמר) במטרה לבטל את מס הרכוש. החל בשנת 2000 המס למעשה אינו קיים יותר. מס זה כונה "מס גזל", "אות קין בספר החוקים", "המס המעוות ביותר בישראל" וכיוצ"ב. החמור הוא שמס זה אף שימש כלי למדינת ישראל להלאים קרקעות של קורבנות שואה, ותופעה זו נמשכת גם היום.

המס בגובה עשרות ואף מאות אלפי שקלים לשנה הוטל על 120,000 משפחות שבבעלותן קרקע פנוייה שאינה חקלאית. המס נומק ב"דירבון הבנייה", אך האוצר חייב במס גם קרקעות שהבנייה נאסרה על-ידי הרשויות, כגון המזבלה של עיריית נתניה, שהוקמה על קרקעות פרטיות, קרקעות מתחת לקונוס האווירי של שדה דב, מתחת לקווי מתח גבוה, מעל צינורות אנרגיה ומים, לצידי כבישים ועוד. החיוב היה בגובה 2.5% לשנה משווי הנכס והחישוב מוכיח שבהצמדה ובריבית מקובלת, הולאמה הקרקע פעם ראשונה אחרי 20 שנה, פעם שנייה אחרי 29 שנים, פעם שלישית אחרי 35 שנים ופעם עשירית אחרי 54 שנים. ישנם כאלה המחזיקים בקרקע בעל כורחם גם מעל 70 שנה.

בחוק הוכלל סעיף 45 המפורסם, ולפיו שר האוצר רשאי לפטור ממס קרקעות שהניצול הכלכלי שלהן הוגבל ועיון בדברי ימי הכנסת, מעיד שהמחוקקים, אכן התכוונו לכך, אך שרי האוצר לדורותיהם מעולם לא הסכימו להפעילו. בצר להם, אזרחים שבו ועתרו לבג"צ להפעיל את סעיף הפטור לקרקעות מוקפאות, אך הבג"צ, ששופטיו שימשו כעורכי הדין של המדינה, חזר ואימץ את עמדת האוצר: "דירבון הבנייה הוא מטרה משנית בלבד ואילו המטרה העיקרית היא גביית המס". יצויין שאפילו בתיכון לומדים שמיסים אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לחלוקת העושר בחברה ולהשגת יעדים כלכליים.

שומות מס פיקטיוויות

בנוסף לעיוותי החוק, מבקר המדינה אישר, שהשומות לא תואמות את שווי הקרקע, דהיינו "שיטת מצליח". בשנים 99'-97', השומות לא קטנו למרות קריסת שוק הנדל"ן, וגביית הייתר מוערכת בכ-300 מיליון שקלים בשנה. שרי האוצר מרידור, נאמן ושוחט, סרבו להתערב ובג"ץ העניק לשיטה לגיטימיות, כשסרב להורות להוציא שומות אמת והיפנה את הנישומים - ביניהם קשישים ומוגבלים - לוועדות ערר (בג"צ 6537/97).

ועדות הערר שאליהן הופנה הנישום, פעלו כמחלקה במס רכוש, בידיעת כל הגורמים. האגף שלט על מינויי שופטיו, קיים את הדיונים במשרדיו, סיפק להם תה ושירותי מינהלה, יצר תלות כלכלית של השופטים בפקידיו ובעת מתן ההחלטות בוועדות, היו הנישומים מוצאים מהאולם וחברי הוועדה היו נותרים עם הפקיד. פסק-דין בבג"צ 7152/97, הורה לקבוע קריטריונים למינוי חברי ועדות, באופן שיימנעו ניגודי העניינים, אך לישכת היועמ"ש הודיעה לי בכתב (!) על סירוב לקיימו. כנגד כך, פניתי בבג"צ נוסף (6895/99) ואת הפרק הזה לא מלמדים באוניברסיטאות. לאחר שהוצא צו על תנאי, הדיון נפתח מחדש ובסוף נקבעו קריטריונים שאילצו עשרות חברי ועדות ערר להתפטר.

קרקעות של קורבנות שואה

מצב זה, מילכד ומוטט כלכלית עשרות אלפי משפחות, שנרדפו כ"סרבני מס", אך הנקודה המרכזית ברשימה זו הוא גורלן של קרקעות קורבנות השואה שנוהלו על-ידי האפוטרופוס הכללי. ובכן, בקרב פעילי נמר, התעורר זעזוע עמוק כשהתגלה שאותה המדיניות של גביית מיסים חלה גם על קרקעות של קורבנות שואה שנוהלו על-ידי האפוטרופוס הכללי, ולהלן הסיפור:
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הסתובבו בעולם שליחים ומכרו קרקעות ליהודים בגולה, "על הנייר". הרכישה התבצעה גם מתוך מניעים ציוניים של גאולת קרקעות. רוכשים רבים ניספו בשואה וקרקעותיהם נותרו בארץ, ממתינות ליורשים.

לאחר קום המדינה, הועברו הקרקעות לניהול האפוטרופוס הכללי, מתוקף חוק האפוטרופוס הכללי. לפי טענת האפוטרופוס, בכתבה עיתונאית, חלק מקרקעות אלה מצוי ברשות הקרן הקיימת לישראל.

היורשים, לא תמיד אותרו. לפעמים, הם כלל לא ידעו. חלקם, לא ידעו כיצד ואיך לאתר את הקרקעות, שעליהם עברו במשפחה שמועות מפה לאוזן. האיתור מסובך, בעיקר עקב הסיבה כי בימים ההם לא היו מספרי זיהוי. הנכסים נרשמו רק על-פי שמות ולא תמיד נותרו מסמכים, כך, שקרקעות אלה, עומדות לעיתים שנים ללא דורשים וללא בעלים, וכאן התגלתה חמדנותו של האוצר במלוא כיעורה.

הקרקעות, העומדות ללא דורש, חוייבו במס רכוש ככל קרקע, שהוא המס היחיד במדינת ישראל, הרודף גם את מי שמצויים בבית מנוחתם. אגף מס רכוש, היה מעביר לאפוטרופוס הכללי רשימת קרקעות ללא בעלים, שהחוב עליהן תפח ודורש את חלקו. כך אגב, גילה לעיתים האפוטרופוס את קיומן. נמר לא הצליחה לברר במדויק את השיקולים המנחים את האפוטרופוס כיצד לנהוג בקרקעות אלה, אך כנראה שלאחר פרק זמן מסויים, הן עוברות לרשות מינהל מקרקעי ישראל או נמכרות מנימוקים שונים.

כאשר מתגלים יורשים, הם נדרשים ראשית לשלם את החוב למס רכוש. לנמר לא היה מידע, כמה נותר לאחר מכן משווי הקרקע, אם בכלל. בהתחשב בחישוב שלעיל.

היו מי שטענו, בעיקר אנשי האוצר אך גם האפוטרופוס הכללי, כאילו אין כל הבדל לגבי מיסוי קרקעות המוטל על בעלים חיים או על נפטרים, אך זוהי טענה חמורה ומתמיהה משני טעמים:

א) כל עוד הקרקע אינה ניתנת לייזום ובנייה, הבעלים החי, יוכל להשתחרר מהמס אם ימכרינה או ייזום תוכניות בנייה. המת, אינו מסוגל וכך הקרקע שלו תופרש בסופו של דבר במלואה כמיסים למדינה.

ב) יש לזכור ששומות מס רכוש, הן פיקטיוויות וחסרות כל קשר לשווי האמיתי של הקרקע. האפוטרופוס הכללי, אינו נוהג לחלוק על השומה וכך עולה, כי קרקעות אלה נישומות לעיתים בשווי גבוה בהרבה מערכן האמיתי. טרף קל.

פניתי לגורמים שונים ומאומה לא תוקן

משהתבררו הדברים, פניתי כיו"ר עמותת נמר לגורמים שונים. תחילה, נעשו הפניות בדיסקרטיות מרובה ובחששות גדולים, אך משלא היו לכך כל תגובות שהן, אף לא אחת, הורחב מעגל המכותבים ועדיין ללא הועיל. בשלבים כלשהם, התרשמתי שהדבר לא רק שאינו מפריע לאיש אלא שאני מפריע לאוצר בגילויים שלי. השיא הגיע בעת שאליקים רובינשטיין, כיועץ משפטי לממשלה אירגן באוגוסט 99' כינוס בלשכתו לגופים המטפלים בנכסים של קורבנות שואה.

פנייתי לרובינשטיין בדרישה להשתתף בכינוס, כמי שפועל באופן ציבורי להשבת קרקעות לקורבנות שואה, נדחתה בנימוק… שהכינוס מיועד לרכוש קורבנות שואה המצוי בחו"ל.

מיהרתי לעתור לבג"צ, אך השופטת דורנר טירפדה את בקשת העתירה ונותרתי בחוץ. מאז פניתי מספר פעמים לגורמים נוספים ולא הצלחתי לגרום לשינוי כלשהו.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. קרקעות מולאמות   מאת: מיקי    21/7/2005









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן