טענה זו לוקה בצביעות: מצד אחד היא מקדשת את פסיקת בית המשפט באשר להרשעה, מצד שני היא עושה לאותו בית משפט דה-לגיטימציה באשר לגזר הדין השולל קלון במפורש. זאת למרות שהלגיטימיות של ההרשעה הייתה נושא לוויכוח ציבורי כאשר משפטנים כבדי משקל (וביניהם שולמית אלוני שאינה חשודה בסקסיזם או מאצ'ואיזם) גרסו שלא היה אפילו מקום להעמדה לדין וכאשר אפילו הועדה שמונתה על ידי בית המשפט להמליץ על העונש המליצה להמיר את ההרשעה בעבודות שירות.

כדי להיכנס מעט יותר לעומק העניין , צריך להבין, שפילוסופית והגדרתית, כל הרשעה יש בה משום קלון (או גנאי), שהרי מי שעובר עבירה עושה מעשה שהחברה מגנה באמצעות חוקיה. כדי להסביר את הסתירה בין זה לבין העובדה שמשפטית קיימות עבירות שממיטות קלון ואחרות שאין קלון בצדן, צריך להבין שבעצם יותר נכון להסתכל על מושגים כמו קלון, מוסר, צדק, אהבה וכיו"ב כעל משתנים רציפים או כמותיים במקום כעל משתנים דיכוטומיים (המאפשרים רק שתי אופציות: יש או אין, טוב או רע, כן או לא). למשל, כשהמדובר "בצדק" בהקשר לסכסוך בין שני צדדים, במקרים רבים לא יהיה נכון לקבוע אובייקטיבית שצד אחד הוא כולו צודק והשני כולו טועה , אלא לכל היותר מי צודק יותר.

כשדנים בקלון, ניתן להניח וירטואלית שלכל עבירה בנסיבות בה נעברה, יש ל"קלון" הקשור בה ציון לדרגת חומרתה, כגון מספר בין 0 ל100- (כשהמספר 0 ייצג חוסר קלון והמספר 100 ייצג קלון מקסימלי). כאשר, למטרה משפטית, דרוש להפוך את המשתנה הכמותי "קלון" לדיכוטמי, קובעים וירטואלית רף מספרי (בין 0 ל100-) ואומרים שאם דירוג חומרת העבירה עובר את הרף, אזי העבירה נושאת עמה קלון ואם הוא נמוך ממנו, אין קלון בעטיה. מכאן ש"קלון" הוא יותר פונקציה של הנסיבות מאשר של הסעיף בחוק.

במקרה של רמון נקבע, שנשיקה אקראית שארכה 3 שניות בהיסחפות יתר בהשראתו של פלירט יזום על ידי המנושקת, חומרתה נמצאת מתחת לרף ולכן אין בה משום "קלון" , מה שמאפשר לרמון לחזור לפוליטיקה ללא הגבלה כלשהי. כשם שאותו חלק בציבור שסבר שההרשעה לא הייתה במקומה קיבל על עצמו את הדין באשר להכרעת הדין, כך צריך חלקו האחר שנאחז בהרשעה לקבל על עצמו את הדין באשר לגזר הדין שניתן על ידי אותם השופטים והשולל קלון, ולא להתיימר להיות יותר קדוש מהאפיפיור ולדרוש פסילה בניגוד ומעבר לנאמר בגזר הדין. יתר על כן, הטלת עונש מוגזם עלולה להיות אפילו יותר בלתי מוסרית מהעבירה עצמה.

בהזדמנות זו כדאי גם להביע צער על כך שבקביעה אם יש פסילה מלשמש בתפקיד ציבורי או לאו, החוק בוחר לעשות זאת באמצעות שימוש במושג "קלון". אחרי הכל, בנוסף להיותו בומבסטי ומליצי, מושג זה הוא גם מעורפל ונתון לפירושים שונים שמעמידים עצמם לשירותם של דמגוגים ואינטרסנטים למיניהם כפי שאמנם הוכח במקרה של רמון. במקום זאת הייתי מציע לקרוא לילד בשמו, דהיינו (ללא צורך בשימוש במושג קלון) לציין באופן מפורש בגזר הדין וכחלק ממנו בכל מקרה ומקרה לגופו, אם עולה ממנו מסקנת פסילה אם לאו (ואם כן, לאיזה תפקידים ציבוריים ולכמה זמן).

ולסיום, הגיע הזמן לחדול מלהשתמש בביטוי "מעשה מגונה" בהתייחסות למעשה הקשור במיניות. שימוש זה אינו אלא שריד מתקופה פוריטנית בה מין נחשב ל"חטא הקדמון". אחרי הכל, המעשה עצמו -- בין אם הוא נישוק או חיבוק או ליטוף -- אינו יכול להיחשב מגונה לכשעצמו, או שכולנו ועצם קיומו של המין האנושי ראויים לגינוי. האבסורד הוא שמעשים שכן ראויים לגינוי כמו גניבה או רצח דווקא אינם נקראים כך, אלא מתייחסים אליהם בשמם הספציפי.

ביטויים מתאימים יותר לעבירות מין הם, למשל, "מעשה מיני שלא ברשות" או "השגת גבול גופנית". האבסורד הקשור במונח "מעשה מגונה בכוח" ממש זועק לשמיים כאשר "בכוח" כבר מבטא את החלק השלילי של המעשה ומה שנותר, האופי המיני של המעשה, עדיין נושא את הסטיגמה “מעשה מגונה", דבר שממנו מתחייבת המשוואה: "מעשה מיני" = "מעשה מגונה".